באישון לילה בתחנת הרכבת - ג'איפור, המלאכים (הסבלים)
ברחובות ג'איפור
ארמון המהארג'ה - ג'איפור
הארי פוטר. (מטאטאים מודל נימבוס 2007)
מבט ממרפסת המלון - פושקר.
ארוחת ערב במלון עם המשפחה המארחת בפושקר.
לאחר 13 שעות מתישות של נסיעה ברכבת בקרון שינה לציד של הודי סיקי בעל קשיי נשימה (נחירות שקרעו את האוויר...) הגענו לפנות בוקר לג'יפור, בירת רג'אסטן, המהווה שער כניסה למדבר .
עם הגיענו הופיעו לפנינו , בחסות החשיכה, 6 גברים חסונים וגבוהים מצוידים בעגלה, לבושים בכותנות אדומות וחבושים בטורבן. הם הציעו את עזרתם (תמורת תשלום כמובן) בסחיבת הציוד וכך ב 5 לפנות בוקר, בעלטה גמורה, הובלנו על ידי חבורת הגברים כשהציוד והילדים נישאים על העגלה. הרגשנו בחלום...
התמקמנו במלון משפחתי נקי , מרווח ונעים ושקענו כולנו בתרדמה עמוקה. לאחר כ-3 שעות חלה התאוששות מפתיעה בקרב כוחותינו והיינו שוב כשירים לתור את העיר.
ג'יפור - עיר תוססת ונעימה. השווקים הצבעוניים, דוכני האוכל, והאווירה הפעלתנית הזכירו לנו במידה רבה את דלהי אולם בזעיר אנפין. את השוורים הציוריים מדלהי החליפו ברחובות ג'יפור גמלים שהילדים מכנים גמילים (גמל בגודל של פיל) הסוחבים עגלות עמוסות . חזותם של האנשים התגלתה כשונה-הגברים גבוהים יותר, על ראשם טורבן צבעוני והנשים- עטופות בסרי צבעוני.
האנשים באופן מפתיע, לראשונה בהודו, בעלי חוש הומור. נסיונות קודמים של יואב להתבדח עם המקומיים בדלהי וברישיקש כמעט וגרמו לתקריות דיפלומטיות ואילו ברג'אסטן לראשונה הופיעו ניצנים של שיתוף פעולה.
ברחבי העיר התרשמנו מהמוני עפיפונים באוויר וכאלו שסיימו את דרכם על העצים וכן חנויות ודוכנים רבים לממכר עפיפונים (עשויים בעבודת יד כמובן). מהמקומיים למדנו שמדובר בתחביב לאומי המקובל בקרב מבוגרים וילדים כאחד. ב15 לינואר חל חג העפיפונים (אנחנו שוקלים לשוב לחגיגות.......)
מלבד שיטוטים ברחובות ובשווקים בקרנו במבצר אמבר .הגענו אל המבצר, כראוי למהרג'ה רכובים על גבו של פיל . במבצר התגוררו לפני כ 500 שנה המהרג'ה של ג'יפור (השליט המקומי) ו12 נשותיו. הביקור במבצר היה חוויה מעניינת והילדים תהו איך זה לגדול במשפחה עם הרבה אמהות...
חגגנו מסיבת יום הולדת 3 לליהוא עם עוגת שוקולד, נרות, כובעים, בלונים ומתנות- מזל טוב!!
זה המקום לספר כי במהלך 3 השבועות האחרונים הילדים שלנו חיים במקביל לחיים השגרתיים את סיפורו של הארי פוטר אותו אני מקריאה להם בהתמדה. הסיפור מקבל מימדים אמיתיים כשהטיפוסים אותם אנו פוגשים ברחובות אכן עטוי גלימות, טורבנים ונראים כקוסמים והמקדשים, הטקסים הרוחניים והארמונות נראים כלקוחים מסיפורי כשפים. באחד הימים אף נעננו לבקשת הילדים ורכשנו מטאטאים עשויים מזרדים. מאז אנחנו מסתובבים ברחבי הודו רכובים על גבי מטאטאים...
לאחר כ5 ימים המשכנו במסעינו בנסיעה לפושקר.
פושקר הינה עיירה קדושה, הממוקמת סביב אגם קדוש קטן. ע"פ האמונה האל ברהמה זרק פרח לוטוס למים ואז צמחה פושקר. בכניסה לעיר מוצב שלט המבהיר את כללי ההתנהגות בעיר: כל המתקרב לאגם חייב להשיל נעליו, חל איסור על שתיית אלכוהול, התזונה בעיר הינה על טהרת הצמחונות, ללא ביצים.
מסביב לאגם ממוקמים אגני תפילה רבים בהם עורכים עולי הרגל טקסי רחצה והיטהרות.
על גגות העיר המוני ילדים ומבוגרים המעיפים עפיפונים צבעוניים.
בחרנו להשתכן במלון בסיסי (שם קוד המתאר את העובדה שרמת ההיגיינה ירודה והשירותים והמקלחות משותפים לאורחי המלון ודיירי הבית) הממוקם מעל אחד מאגני התפילה באגם. המיקום המיוחד היווה פיצוי מושלם לרמה הבסיסית של החדרים. בכל שעות היום רחש המקום פעילות : טקסי היטהרות באגם, פרה שנכנסה לחצר הפנימית ובלילות "נהננו" משינון מתמיד של מנטרות מהמקדשים הסמוכים.
הכניסה למלון לוותה בריח עז של שתן לאור המשתנה הציבורית הסמוכה.
שוטטנו ברחובות פושקר והרגשנו כנתינים של מעצמה . ההודים המקומיים דוברי עברית רהוטה. השלטים כתובים בעברית והמסעדות מגישות "אוכל ישראלי מסורתי". התיירים הישראלים בפושקר מגיעים ברובם לצורך קניית בגדים זולים לייצוא או לשימוש עצמי. בין לבין הם מעשנים ונחים...
לאחר 3 שבועות בהודו התרשמנו כי רבים מהמטיילים הישראלים בהודו מבלים את זמנם במעין מחנה קיץ ארוך ולא בטיול להכרת התרבות או הטבע. הדבר מנוגד לאוכלוסיית המטיילים הישראלים שפגשנו בנפאל שנראו כמעורבים מאד בפרויקטים של התנדבות וכמובן טיילו. אולי זו הכללה אבל בכל מקרה כך התרשמנו...
הילדים "נרשמו" לחוג ציור שנערך ע"י אמן הודי מקומי. הם בילו מדי יום כשעתיים וחצי בציור וצביעה בצבעי מים וחיכו בכליון עיניים לשיעור הבא. בסיום הקורס הציעו לנו להשאיר את אלי לשנה שנתיים והובטח לנו שנקבל אומנית (אנחנו עדיין את ההצעה – תלוי בהצעות לגבי הילדים האחרים).
בקרנו במקדש של האל ברהמה (אחד הבודדים בהודו) וצפינו בהמוני הודים מקושטים מגישים מנחות. בכניסה למקדש עומד באבא (סאדו) שנדר נדר לעמוד במשך 21 שנה. כבר 15 שנה שהוא עומד , נשען על מדרגה ומחליף רגליים לסירוגין. נשארו עוד 6 שנים בלבד...
את ארוחת השבת אכלנו בבית חב"ד המקומי המנוהל ע"י משפחה נחמדה עם 5 ילדים קטנים המגוררת בפושקר 8 חודשים בשנה מזה 8 שנים. הילדים נהנו לשחק עם ילדי המשפחה והופתעו לשמוע שהבנים בחב"ד מתחילים ללמוד (כתה א) בגיל 3. התאכזבנו לגלות שהחבדניקים אינם מכבדים את חוקי המקום
ו"מגניבים" אלכוהול לצורך הקידוש.
בעיות הבריאות המשיכו להטריד אותנו השבוע שי-לי הקטנה היתה מאד מצוננת וחומה עלה וליהוא גם הוא לא היה בקו הבריאות אבל כעת אנחנו בדרכינו ברכבת לאודיפור, מוכנים לפעילות.
ולהלן קישור לתמונות נוספות:
תערוכת החוג לציור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה