לפני סיום.

המשימה בסרביה עומדת לפני סיום. מחר אצא לבלגרד בדרכי חזרה ארצה. עמוסה בחוויות ותובנות ושוב.. מרגישה שהנתינה ממלאת אותי במשמעות.

לפני היציאה לדרך התלבטנו בעניין הסתרת זהותינו מסיבות בטחוניות, חששנו מעט מהמפגש עם "אויבים"...

היום, לאחר שבועיים של עבודה, אני מרגישה שהחשש היה מיותר. בחרנו שלא להבליט את זהותינו באמצעות הנפת דגלים כדי למנוע אי נעימות.. אולם כל מי שש

אל לזהותינו נענה בתשובה ברורה:ישראל. פעמים רבות ההפתעה על פני המטופלים התחלפה מיד בהכרת תודה. 

התרגשתי מאד מהמפגש המיוחד עם העיראקים, האפגנים ובעיקר עם הסורים. כשעלה נושא זהותינו וגם כאשר לא עלה... תחושה חזקה שבין אנשים טובים ומאמינים אפשר לגשר על כל הפערים.

חלפה בראשי שוב ושוב המחשבה , איך על אדמת סרביה רופא ישראלית יהודיה, רופא ישראלי ערבי נוצרי ורופאה ישראלית ערביה מוסלמית מטפלים בפליט סורי או עיראקי.

המפגש הכמעט בלתי אפשרי הזה גרם לשני הצדדים להתחזק באמונה שבני אדם הינם בני אדם...

מצאתי את עצמי נפעמת מהעובדה שהחיבור האנושי חזק 

יותר מהפוליטיקה והשנאה אליה אנחנו מתחנכים.

פגשתי אנשים שמתוך בחירה או בהיעדר ברירה ארזו ארזו תיק קטן, מזכרת מחייהם הקודמים והם מקווים להגיע לחיים חדשים. הבגדים שלגופם ,שכבות שכבות, והשמיכות שקבלו בדרך עוטפים אותם במסעם. 

אנשים במנוסה, בורחים לעתיד טוב יותר להם ולילדיהם...בדרכם הם מתנתקים מהצרכים והאינסטינקטים הבסיסיים.  התמודדתי עם מקרים בהם מצבים רפואיים דחופים דרשו פינוי לבית החולים והחולה סרב לאור הדחף להמשיך הלאה.. הם חזרו ומלמלו: גרמניה,אוסטריה,שוודיה...

פגשתי לדוגמא, בחור סורי בן 40, משכיל, עם חשד לארוע לבבי לאור  כאבים בחזה, קוצר נשימה והזעה שבחר מתוך מודעות ליטול אספירין ולהמשיך בדרכו.

המקרה הקשה ביותר בו פגשתי היה תינוק עיראקי , כורדי, בן 8 חודשים שסבל מדלקת ריאות קשה. התינוק הגיע למרפאה כשהוא אפטי, חיוור, סובל משיעול וקוצר נשימה. הוא טופל במרפאה באינהלציות ובאנטיביוטיקה ולאור החמרה במצבו המלצתי על פנייה לבית החולים. האם שהיתה לצידו סרבה. לאחר שעות של נסיונות שכנוע באמצעות מתרגמים היא הסכימה להתלוות אלי לבית החולים. בשלב זה הצטרף אליה בחור צעיר בן 15,אחיה. הנער היה אחראי על קבוצת הנשים העיראקיות. הבעלים המתינו בגרמניה. 

הילד פונה באמבולנס. לבית החולים. הביקור בבית החולים היה חוויה מיוחדת. מבנה מוזנח ומלוכלך שמהווה מרכז רפואי הנותן שרות לאזור נרחב. התרשמתי שהצוות הרפואי היה אדיב ומקצועי. לאחר בדיקה ראשונית הרופא הסכים עם אבחנתי. מצבו של הילד היה קשה . סטורציה 84.  הוא טופל באנטיביוטיקה דרך הוריד והומלץ על אשפוז להמשך טיפול. הנער הן ה15 סרב!! האם סרבה להישאר עם התינוק לקבלת טיפול. הרופא התורן הזמין את הרופאה הבכירה ויחד ניסינו לשכנע את האם ואחיה בעזרת מתורגמנים. נאלצנו לומר באופן ברור שהילד עלול למות בדרכו לגרמניה. הנער הגיב בערבית ואמר "הכל בידי האל". הנער חתם בטביעת אצבע על השחרור מבית החולים. בהיעדר ברירה אחרת  הילד טופל באנטיביוטיקה דרך הפה ונשלח. לדרכו להמשך המסע.  

פגשתי גם את נסרין, נערה בת 17, אם ל2 ,שהגיעה מבוהלת למרפאה לאחר שבתה בת השנתיים אבדה את הכרתה לאחר שסבלה מירידת חום הגוף.

..ואת הנערה בת ה19 ובעלה שאיבדו את האח בן ה15 לאחר שנשלח בחזרה ממקדוניה ליוון כשמסמכיו נשדדו.

האנשים שפגשתי במסע הזה ילוו אותי במחשבותי. במקביל לתחושת חוסר האונים הם שידרו גם תחושה של כח ותקווה. המפגש בינינו נתן לי הוכיח לי שוב  ושוב שכאשר אנשים מסתכלים האחד בפניו של השני המחיצות נופלות והחום האנושי מאפשר הזדהות וקרבה.

אני מודה על האפשרות שנפלה בחלקי להמשיך ולטפח בי את האמונה והתקווה שהעולם הינו מקום נעים וטוב אם רק נדע לחזק את הכוחות הטובים הרבים המצויים בו.

מפגשים

כבר שבוע ימים שאני עובדת שעות ארוכות ,ימים ולילות במרפאת הפליטים. שטף הפליטים אינו פוסק גם בשעות הקטנות של הלילה. מזג האויר קר מאוד. הלילה ירדו הטמפרטורות ל 6- מעלות. ההרים סביב כבר מושלגים ובקרוב יכסה השלג גם את אזור פרשובו.

ילדים קטנים מגיעים למרפאה אפטיים, לעתים לאחר איבוד הכרה. נשים שמתעלפות בתורים הארוכים. הגברים נושאים אותם למרפאה על ידיהם ופניהם שטופות דמעות. איזה עולם...

במרפאה כשמצבם מתייצב הם פותחים את ליבם ומספרים את קורותיהם בדרך הארוכה אל החופש ..

כך פגשתי את נסרין, בת 17 , יזידית סורית. דעאש השתלטו על הכפר שלה והיא ובני המשפחה הסתתרו בהרים שבוע ללא מזון. בת דודתה בת ה 18 נחטפה ע"י דעאש וחויבה להנשא. הקשר שלהם עמה מקוטע.  לאחר שבוע הם יצאו לדרך לאירופה. היעד הסופי אינו ברור. נסרין הובאה למרפאה לאחר שהתמוטטה באוהל הרישום. בהגיעה למרפאה טמפרטורת גופה היתה 33.9. 

פגשתי גם את מריה בת ה 17. מריה הינה אפגנית. היא הבת הבכורה במשפחתה. היא הביאה עמה את אחד מאחיה הקטנים שסבל מדלקת ריאות. לאחר שמצבו השתפר והיא נרגעה מעט היא ספרה את סיפורה.   

דרכם של האפגנים רצופה קשיים רבים. הם חוצים ברגל אזוריים הרריים בין אירן לתורכיה ורבים מהם סובלים מפגיעות אורטופדיות בדרך. הדרך אורכת מספר חודשים וחלקם לא מגיעים לסופה. בנוסף לקשיים אלו הם מתמודדים עם קשיי שפה ותרבות. האפגנים הינם רובם כפריים. קשיי השפה והיעדר מתרגמים מביאים לאי הבנות ולעתים גם לפרצי אלימות.. בודדים מדברים אנגלית .

מריה היתה אחת הבודדות. היא ספרה לי שלמדה אנגלית דרך סרטים. יש לה 9 אחים ואחיות מאמה ועוד 5 אחים מאמה השנייה.

מריה אמה ו9 האחים יצאו לדרכם לפני מספר חודשים. דודה יצא ככח חלוץ  לגרמניה וממתין שם להגיעם. בדרכם מתורכיה ליוון סירתם התהפכה. אחיה בן ה-12 ואחותה בת ה-7 טבעו. היא ספרה בדמעות איך הצבא התורכי הציל אותם ואיך מצאה את גופת אחותה בחוף התורכי. בזכות אופיה ויכולת הביטוי באנגלית מריה יצרה קשר עם עיתונאי בגרמניה דרך הדוד וכך ע"י שליחת תמונות ועבודת מחקר עיתונאי. זוהתה גופתו של האח. לאחר חודש ימים הם יצאו בסירה ליוון וקיבלו לידהם את הגופה. מריה ספרה על אחיה שהוא זה שחזר וביקש לעזוב את אפגניסטן רווית המלחמות. הוא חלם להגיע למקום אחר, ללמוד. אמה הצטרפה לשיחה יחד עם העו"סית שלנו.

בסיום הטיפול מריה חבקה אותי והודתה לי וסיפרה לי שהיא חולמת להיות רופאה, כמוני. אני מאמינה שבזכות הכישורים והאישיות המיוחדת היא תגיע רחוק. 

המפגש הבינאישי המיוחד מעלה בי רגשות חזקים. העובדה שמדובר ב"אויבים" מעצימה את התחושה. על המפגש עם ה"אויבים" ארחיב בפרק הבא...

מריה.

מזה יומיים שאנחנו עובדים במחנה. המרפאה שלנו הממוקמת במכולה הינה קטנה , מעט מחוממת ונעימה. דרך העבודה הותאמה לסיטואציה.  הפליטים הינם במב נפשי של מנוסה. הם מעוניינים להמשיך בדרכם ולא להתעכב.

מאיה ואימן, הרופאים הצעירים והמקסימים, דוברי הערבית,  מסתובבים בין התורים הארוכים ושואלים האם יש צורך בעזרה רפואית. לכשהפליטים שומעים את הרופאים פונים אליהם בשפתם מיד מאיר חיוך גדול את הפנים והם פותחים את לבם. הם מבקשים סיוע במתן מידע, נעליים וגרביים וגם סיוע רפואי. 

במידה ויש צורך הרופאים מורשים להוציא את המטופלים מהתור ולהביאם ישירות למרפאה. לעתים החשש מפרידה משאר בני המשפחה שאינם יכולים להתקדם עמו מביא לעיכוב בטיפול. 

הפליטים מגיעים באוטובוסים ב"גלים" ע"פ תנועת הרכבות ממקדוניה. עיקר הפונים סובלים ממחלות דרכי נשימה עליונות, דלקות ריאות, זיהומים עוריים לאור פציעות קלות ולאור העובדה שלאורך כל המסע אין להם מים זמינים לרחצה (למעט הגשם), דלקות בדרכי השתן

המטופלים מבקשים לקבל את הטיפול בהקדם ולהמשיך בדרכם בכל מחיר כמעט. אמש בדקתי ילדה ,בת 6, שסובלת מזה 4 ימים מכאבי בטן, במגמת החמרה. בבדיקתי התרשמתי מרגישות בבטן ימנית תחתונה. באבחנה מבדלת-דלקת התוספתן (אפנדציטיס). המלצתי על פניה לביה"ח. האם סירבה בכל תוקף. המלצתי על מעקב למספר שעות במרפאה ושוב נתקלתי בסירוב. נאלצתי לקהל החלטה רפואית שטיבה מוטל בספק ולטפל באנטיביוטיקה מתוך הבנה שהילדה יוצאת כעת  לנסיעה שאורכת 14 שעות ברכבת, ללא עצירה ולא ברור מתי תבדק שוב.. 

הבוקר טיפלתי בילדה בת 7 ,מריה, שלפני 3 שבועות נפגעה בהפצצה בביתה אשר בחלב, סוריה. אביה נהרג. אמה ו2 אחיה יצאו לדרך בליווי הדוד שפצוע אף הוא מקליעים ברגליו. 

מריה הגיעה למרפאה לצורך הוצאת התפרים מהירך. לאור הזמן שעבר נוצרה דלקת סביב התפרים.  הילדה נראתה מפוחדת ומבוהלת. כמו כן היא סבלה משפשפת קשה שהקשתה עליה את ההליכה. 

לאחר הטיפול מריה ואחיה התכבדו בביסקויט ומיץ. בצאתם מהמרפאה זכינו לראות את פניה המחייכות.

מארגנים מרפאה.

 את היום הראשון לשהותנו במחנה ,או כפי שהוא מכונה "מרכז" (על מנת להבהיר לפליטים ואולי גם לשאר העולם שאין הכוונה לרכז אותם או למנוע מהם לצאת ממנו), הקדשנו להתבוננות והערכה. המחנה ממוקם בpresevo  עיירה מנומנמת בדרום סרביה בסמוך לקוסובו ולגבול עם מקדוניה. האוכלוסייה המקומית  הינה מוסלמית, אלבנית, האנשים אינם דוברי ערבית. 

במחנה, הפליטים נדרשים להירשם, לתת טביעת אצבע ולהצטלם. ההליך לוקח מספר שעות במהלכן הם עומדים בתורים ארוכים שבסיומם הם מועלים על אוטובוסים המסיעים אותם לגבול הקרואטי.

בימים האחרונים הגיע החורף לסרביה, הימים ובעיקר הלילות קרים וגשומים. ביום הגיענו אפילו ירד השלג הראשון השנה. 

האנשים מגיעים רטובים, ספוגים במים ובבוץ. הם עומדים בתורים הארוכים בשקט, עטופים בשמיכות מחבקים ומרימים את הילדים הצעירים.

משפחות גדולות, ילדים קטנים ותינוקות שבורחים מביתם. אנשים שנאלצו בוקר אחד לארוז ציוד בסיסי בתיק גב קטן, להשאיר את ביתם המוגן וחייהם הקודמים מאחור וצאת למסע חייהם בתקווה לעתיד טוב יותר עבורם ועבור ילדיהם.

המסלול אותו עוברים הפליטים עד הגעתם למחנה כולל יציאה רגלית מסוריה לתורכיה, מעבר דרך הים ליוון ומשם למקדוניה ולסרביה. רובם מבקשים להגיע לגרמניה או אוסטריה. חלק מהדרך הם עושים ברגל ואת חלקה האחר ברכבות, אוטובוסים או במוניות ע"פ תוואי הדרך והחלטות הממשל של המדינה אליה הגיעו. 

החלטות אלו נקבעות מטעמים פוליטיים חברתיים וכלכליים. לדוגמא במעבר ממקדוניה לסרביה ניתן להמשיך ברכבת עד לנקודת המחנה אולם מסיבות פוליטיות הפליטים מורדים מהרכבת בנקודת הגבול וממשיכים במסע רגלי. ארגוני סיוע שמבקשים להסיע את הפליטים לקרבת המחנה  מוגבלים לעבוד בשעות מסוימות במטרה לאפשר לבעלי המוניות המקומיים להרוויח .

מעבר לקושי הפיזי והנפשי שבמנוסה הם נאלצים להתמודד עם חוסר ודאות קשה. רבים  מהם לא יודעים. מהי המדינה הבאה במסלולם, מה צפוי בק"מ הבא. והשאלה המרחפת מעליהם האם יצליחו להגיע ליעדם. גם ארגוני הסיוע ניזונים משמועות לגבי גבולות שנסגרים והחלטות שמתקבלות .

עד השבוע שעבר עברו במחנה בסרביה 7000 אנשים בממוצע ביום. בימים האחרונים לאור החלטת הממשל ביוון ובמקדוניה למנוע את מעבר המהגרים שאינם ממדינות המוגדרות ע"י האו"ם כמדינות שאזרחיהם רשאים לבקש מעמד פליט ירד מספרם של המגעים לסרביה לכ- 3000-5000 איש. ליממה. זכאים להגיש בקשה למקלט. אזרחי סוריה, אפגניסטן ועיראק. אזרחי המדינות האחרות , איראנים ,אפריקאים וגם עזתים,  לא מורשים לעבור את נקודות הגבול בכניסה למקדוניה. בפועל מעטים מהם נשארים ליד הגבול, מעטים עוד יותר פתחו במחאה ובשביתת רעב ואילו רובם ממשיכים בדרכם וחוצים בנקודות מעבר לא רשמיות. קשה לעצור אנשים בדרכם אל...

אמש לאחר שעיבדנו מעט את המידע שליקטנו הגענו בבוקר במטרה להקים מרפאה במחנה. לאחר מספר שעות של התרוצצויות ומציאת פתרונות יצירתיים קבלנו מסוכנות האו"ם לענייני פליטים unhcr מכולה שתשמש אותנו כמרפאה בימים הקרובים. בשעות הבאות עסקנו בארגון המרפאה. 

ע"פ הנחיית ממשלת סרביה רכשנו את התרופות והציוד בסרביה . במהלך ההכנות ביקר אותנו שר העבודה של סרביה. לכשנשאל ע"י יוסי, הכתב הישראלי שמלווה אותנו, מה דעתו על כך שהישראלים מסייעים לסורים השיב: "לא מדובר בסורים וישראלים אלא באנשים."

בסופו של היום מרפאת נתן הייתה מוכנה לפעילות. מחר בבוקר מתחילים לעבוד.

.

סרביה - פליטים בתנועה.

בוקר יום ראשון.  מספר שבועות לאחר שהרעיון עלה לראשונה בפגישת צוות של נתן-מבצע הסיוע לפליטים יוצא לדרכו.
המזוודה ארוזה לצד המיטה, "טבלת היאוש" של אביב תלויה על המקרר והפרפרים בבטן כבר מזמרים...

המבצע הנוכחי הוא שונה. אנו יוצאים לסיע לאנשים במנוסה, אנשים שבורחים מהמקום שהיה עבורם בית והפך לשדה קרב.  משפחות שבחרו לצאת למסע חייהם למען עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.

הצוות שלנו מונה 2 רופאים דוברי ערבית:
מאיה, מכפר ברה ואיימן מעילבון. איתן, עובד סוציאלי העוסק בתחום הטיפול הנפשי בטראומה , גל העוסק בתאום ולוגיסטיקה ואני. הצטרף אלינו יוסי ,כתב ערוץ 2, שמכין כתבה על הפרויקט.

בשעת ערב מאוחרת,לאחר 5 שעות נסיעה מבלגרד, הגענו לפרסובו Presevo 

עיירה קטנה הסמוכה לגבול סרביה-  מקדוניה. בסמוך לעיירה ממוקם המחנה בו אנו צפויים לעבוד.
מחשיך פה מוקדם והלילה ארוך. מחר יוצאים למשימה.

בכפרים.

שבוע ימים של עבודה בכפרים חלף.

אנו משתפים פעולה עם הארגון הנוצרי ובמקביל גם עם "תבל בצדק".  עבדנו בכפרים קטנים ומרוחקים. ביומיים האחרונים יצאנו לאזור שנפגע קשות, במרחק שמונה שעות נסיעה מקטמנדו, ביחד עם קבוצת מתנדבים של תבל בצדק, שהתמקמה בכפר לצורך מתן סיוע. 

           

מרפאה

עם הגיענו לכפר סייעו לנו המקומיים להקים אוהל פתוח תחתיו התמקמנו במספר עמדות: רישום, רופאות, בית מרקחת וחדר טיפולים.  

        

בית מרקחת וחדר טיפולים, סוניטה האחות הנאפלית.

העבודה היתה יעילה. רוב המטופלים סבלו ממחלות שאינן קשורות ישירות לרעידת האדמה. רבים מהם לא ראו מעולם רופא. טיפלנו בזיהומים עוריים, דרכי נשימה, וטראומות קלות. דליה גיבסה אשה שסבלה משבר בכף הרגל.

דליה - מנהלת יחידת הטראומה.

בלילה הראשון נקראתי לבדוק אשה ותינוקת מספר שעות לאחר הלידה באוהל. האוהל היה אפוף עשן עד כדי כך שהתקשתי לדבר ולפקוח את העיניים אולם בתוכו שכבו האשה והתינוקת מכוסה בבדים. מצבם היה מצוין. התרגשתי מהתהליך הטבעי של לידה,חבל הטבור נקשר בחבל וחוטא עי טקס שכלל אש ושמן, מדי יום. 

המשכתי לעקוב אחריה בימים שלאחר מכן. השמועה אודות הרופאות במחנה עברה מהר ומקומיים מכפרים אחרים הגיעו גם הם.

בדקתי תינוק בן שבועיים ששהה מאז לידתו באוהל לאחר שביתו נחרב. הוא  סבל מחום שלשול ושיעול. בהיעדר אפשרות להגיע לביה"ח הוא טופל באנטיביוטיקה.

אשה ותינוקה.

העבודה הצמודה עם המקומיים מזמנת מפגשים מיוחדים שילוו אותי בעתיד. אנו יוצאות לדרך, לכיוון קטמנדו, להמשך עבודתנו...הצוות שמחליף אותנו מישראל הכולל אחיות רופאים ואנשי לוגיסטיקה נחת הבוקר.

ביקור בית

ימים ראשונים.

אנחנו עובדים כחלק מצוות בינלאומי מהודו אינדונזיה וארה"ב. הארגון עמו אנו משתפות פעולה הינו ארגון נוצרי דתי. אופיו הדתי של הארגון בא לידי ביטוי בתפילות מלאות כוונה ובברכות.  למעשה, הופתעתי לגלות שבנפאל יש מיעוט נוצרי. אנשי הצוות מקבלים אותנו בברכה ובהתרגשות מבחינתם אנו אנשי ארץ הקודש. אני חוששת שהם קצת מופתעים ממידת החילוניות שלנו...

מיד עם הגיענו "סידרנו" רשיון עבודה זמני כרופאות, השתתפנו בישיבה באו"ם אשר במהלכה הצגנו את צוותינו הקטן ולמדנו על כך שהצורך הרפואי העיקרי, הינו בכפרים. האופי ההררי של נפאל מקשה מאד על הגישה לכפרים, רבים מהדרכים נחסמו עקב מפולות.

ביום העבודה הראשון יצאנו לכפר המרוחק כ 3 - שעות נסיעה מהעיר. לראשונה נתקלנו בהרס הרב שנגרם עקב רעידת האדמה. הבתים בכפר בו בקרנו, כמו בכפרים רבים אחרים, הינם בני 2 - קומות. בקומה הראשונה מתגוררים בעלי החיים והאנשים ובשנייה אסם משפחתי. הבתים עשויים מלבנים קטנות . בעת רעידת האדמה רבים מהבתים קרסו והפכו לגל אבנים.

יצרתי קשר עם סורנדרה, אשר הדריך אותנו בטיול המשפחתי בנאפל, הוא סיפר לי כי הכפר של משפחתו, בו ביקרנו, נפגע קשות. בני משפחתו בריאים אולם רבים מהבתים חרבו. הוא סיפר על הצורך הדחוף במחסה מפני הגשם ועל הקושי בהתמודדות עם הריח העז של גופות בעלי החיים שנקברו תחת ההריסות.

הנפאלים הינם חרוצים ובעלי יוזמה. במבוקים גדולים נקטפו ושימשו להקמת מבנים ארעיים שכוסו בניילונים מפני הגשם. באחד המבנים הללו פרסנו מרפאה וטיפלנו בכ - 100 אנשים. עיקר הפגיעות היו פצעים מזוהמים ,דלקות ריאה וזיהומים במערכת הנשימה העליונה.

.

קטמנדו העיר, חזרה במהירות ל"שגרה" תוססת ומלאת חיים. נתקלנו באלפי אנשים הממתינים לאוטובוסים במטרה לצאת לכפרים ולתמוך במשפחותיהם.

ממשיכים לעבוד...מחר יום חדש.

נאפל!

יום שני , לילה.

חלפו יומיים מאז רעידת האדמה העזה שפקדה את נפאל.

תחושת אי השקט שליוותה אותי בימים אלו מתחלפת בשעות האחרונות בהתרגשות גדולה. 

לנפאל שמור מקום חם בליבי מאז הטרק המשפחתי שלנו לפני 7 שנים.

חזרתי במחשבותי לביקור בנפאל, ובעיקר לביקור בכפר, אצל משפחתו  של סורנדרה. 

מוקד הרעש היה קרוב מאד לכפר שנחקק בזיכרוננו בזכות קבלת הפנים החמה לה זכינו.

נסיונותי ליצור קשר במייל עם סורנדרה בימים האחרונים לא צלחו.

מחר בבוקר אצא בדרכי לנפאל מטעם ארגון נתן ,יחד עם חברה, רופאת משפחה-דליה.

נעשה כמיטב יכולתינו לסייע לנפאלים בשעתם הקשה.

שרון.