סיום

השבוע האחרון עבר עלינו בפרידות.

נפרדנו מהמורים בבית הספר, בנות קבוצת הנשים, ההנהגה המקומית במחנה, מריז, וחברים אחרים.

הופתעתי מהקושי להיפרד. אנשי וילדי המחנה היוו בשבילינו בשבועות האחרונים, חברים, עמיתים ואפילו קצת משפחה.

דאגו לשלומנו, התייעצנו האחד עם השני ולמדנו לכבד זה את רעהו. פגישות הפרידה היו מרגשות לעיתים עד דמעות. קבלנו מהמורים דגם בניין עשוי נייר שאחד המורים בנה, מכתב ופירות. בנות הקבוצה קשטו את ראשי בצמות .

ב3 השבועות האחרונים חדרו לחיי אנשים שהפכו לקרובים. ניהלנו שיחות עמוקות על נושאים נעימים וקשים, עברנו יחד חוויות שלעולם לא נשכח, מצבים הזויים שגרמו לנו מדי פעם לעצור מהעשייה הבלתי נלאית ולהתמקד בסיטואציה הבלתי אפשרית בה אנו מצויים.

היומיים האחרונים זימנו לנו מספר "סגירות מעגל". בית הספר "שלנו" החל לעבוד ב2 משמרות, ארגון מקומי גוייס לסייע לביה"ס ומשלם משכורות למורים ובקשה שהפנינו unicef להחלפת האוהלים הצבאיים באוהלים אזרחיים חדישים נענתה מהר מהצפוי.

במשוואה המתבקשת של נתינה מול קבלה תחושתי היא שקבלתי יותר משנתתי. גיליתי בעצמי יכולות התמודדות שלא ידעתי על קיומן, וחשתי תחושת בגרות ואהבת אדם.

אני מודה לשלמה,שלו, אלי, שי ואביב ,לאמא ואבא, לסבא יעקוב,לרותי ולכל מי שנשאר "בעורף",לחבריי המקסימים לצוות ולאנשי האיטי על שאפשרו לי להשתתף בחוויה זו.

באהבה רבה, בהתרגשות ובשמחה אני חוזרת אל חיק משפחתי האהובה.

להתראות האיטי.

קהילת סנט מרי.

אמש נערך טקס פתיחת בית הספר "במחנה שלנו". בית הספר פועל מזה כחודש וחשנו כי הבשילה העת לחגוג את "הפתיחה הרשמית". בעזרת יחסי ציבור מושקעים ובאדיבותה של מריז (שרת התיירות לשעבר בהאיטי הנשואה לישראלי, איש עסקים) "הרמנו" הפקה שלא הייתה מביישת אפילו את אמא שלי.

עם הגיענו בבוקר יום שישי פגשנו את אנשי המחנה נרגשים. משאית עמוסה במערכת הגברה ועמה צוות מוסיקלי שכלל תופים וגיטרות נכנסה לרחבה. תלבושת אחידה חולקה לתלמידי בית הספר. מורי בית הספר ארגנו טקס מרשים שכלל:

הנפת דגלי האיטי וישראל בליווי שירת ההמנונים. תלמידי בית הספר שרו את המנון האיטי ואנחנו את "התקווה". להפתעתנו הרבה, צוות מקומי של נגנים שכלל גם 3 מתלמידי בית הספר, ליווה אותנו בנגינת לחן "התקווה". היינו עם דמעות בעיניים.. משמח שאנו עדיין מתרגשים ממעמד שכזה...

הטקס נשמעו נאומים קצרים (גם שלנו..), אני דברתי בצרפתית ועמיר תרגם לעברית.ילדי בית הספר הכינו קטעי שירה וקריאה,ולסיום מקהלת ילדים מבית ספר שכן (שהוקם גם הוא בעזרת ארגון סיוע ישראלי) שרה בקריאולית "WE ARE THE WORLD WE ARE THE CHILDREN.. "

עם סיום הטקס הפכה הרחבה לחגיגת ריקודים . המנקות רקדו עם המטאטאים מורמים והאווירה הייתה שמחה במיוחד. שקיות חטיפים חולקו לילדים ומריז הודיעה למורים על נכונותה לשלם משכורות למורים (100$ לחודש) ולספק להם סל מוצרי מזון בסיסיים.

איזה אושר וגאווה !!

נרגשים המשכנו בשגרת יומינו ה"לא שגרתית" במחנה סנט מרי . במחנה מתגוררים באוהלים כ5000 נפשות. לפני רעידת האדמה התנהלו בסנט מרי חיי קהילה נוצריים שסבבו סביב כנסייה המנוהלת ע"י "האבא", כומר קנדי שקבע את מושבו בהאיטי לפני שנים רבות. הקהילה מנתה כ2000 איש וניהלה חיים דתיים.

ברעידת האדמה ספגו בתיהם של אנשי הקהילה פגיעה קשה. בית הספר התמוטט וקבר תחתיו 3 ילדים. לאחר הרעידה בקשו כ3000 איש מקלט בשטח הכנסייה ואומצו ע"י הכנסייה . צוות הכנסייה מנוהל ביד רמה בידי ה"אבא" והצוות המקורב. צוות נתן יצר קשר עם הקהילה ולמעשה עזר בפתיחת בית הספר הראשון. האוהלים הצבאיים של צה"ל משמשים למבנה.

עבודתינו בקהילת סנט מרי מתמקדת היום במספר תחומים: חינוך- בית הספר כולל כ600 ילדים הלומדים ב2 משמרות. בריאות-קיימת מרפאה המנוהלת ע"י מריה, אחות רחמנייה גרמניה במקור, המתגוררת מזה עשרות שנים בהאיטי ומתפקדת כרופאה/חובשת/אחות. רופא מקומי (שמידת הכשרתו אינה ברורה לי) עוזר גם הוא . אני משמשת בעצם כיועצת במידת הצורך.

במחנה מתנהלות קבוצות טיפוליות בהנחייתנו. הקבוצות עוסקות בשיחות ומנסות להקנות כלים להתמודדות עם האבל והקשיים בניסיון לחזור לחיי היומיום ,ליצור שגרה חדשה. הנושאים העולים בשיחות קשים ולמעשה אנחנו חוזרים הביתה מותשים נפשית.

לדוגמא ה"קבוצה שלי" מונה 12 נשים בגילאי 20-55. בשיחה הקבוצתית (המתנהלת בצרפתית עילגת יחסית שלי..), עלה נושא "החלום", דיברתי על היכולת לחלום על עתיד טוב יותר. אחת הנשים בקבוצה הינה אישה צעירה שאיבדה את בעלה ברעידת האדמה ונותרה לבדה עם בנה בן ה3. היא אמרה :"איך אפשר לחלום, כשאני לא מצליחה לישון." בהמשך היא ספרה כי בחודש האחרון הרבתה לשתות אלכוהול בכדי להירדם עד שבאחד המפגשים קבלה הדרכה להרפייה שמועילה לה בהתמודדות.

נושא מרכזי שעולה בשיחות הינו רצונן של הנשים לנסות לחזור למעגל העבודה. רובן עסקו קודם במסחר זעיר (מכירת מצרכים בצידי הדרכים). אחת הנשים הציעה להכין יחד בקבוצה עוגיות מקומיות ולמכור אותן לתושבי המחנה.הנשים חילקו את המצרכים ביניהן, ערכנו רשימת הוצאות, נקבע מחיר לכל עוגיה, "הרצנו PILOT",ויצאנו לדרך. עד כה ההצלחה הכלכלית הייתה חלקית, אך רוח המוטיבציה גבוהה. העוגיות נמכרו כולן אולם ללא רווח . מחר הבנות החליטו להכין עוגיות קטנות יותר תמורת אותו הסכום....

הצעה אחרת שעלתה הייתה ליצור קבוצת לימוד למבוגרים שאינם יודעים קרוא וכתוב(כמו רבות מחברות הקבוצה.), החלטנו לעבוד על זה...

במפגש האחרון שלנו שנערך ביום שישי, האווירה הייתה מיוחדת. הדלקנו נרות, סיפרתי על משמעותה של השבת בשבילי כיום משפחתי ובקשתי שכל אחת תספר על משפחתה ומשהו שמייחד אותה. ההקשר הטבעי שלי למשפחה הוא שימחה וכך.. פתחתי את הצגת במשפחה האהובה שלי ואף הראיתי תמונות. ההתלהבות היתה רבה.

מיד לאחר מכן הציגה אחת הנשים את משפחתה: היא אינה נשואה ובנה היחיד בן ה8 מת ברעידת האדמה. נותרתי ללא מילים והשיחה המשיכה...רבות מהנשים אבדו את בעליהן בשלב זה או אחר. הילדים מפוזרים בערים ובמדינות שונות ,ערך המשפחה בהאיטי אינו עיקרי. משפחות רבות (רובן למעשה) הינן חד הוריות. האחים במשפחה רובם "חצאי אחים" (אמא או אבא משותף). השיחה הפכה לקשה וטעונה אך רבת משמעות בעבור הנשים שפתחו את ליבן.חלקן אף בכו. סיימתי את השיחה בתחושה שעולה בי כשאני חושבת על ענבל: גם כמישהו חסר והקושי רב, האהבה אליו נותנת כוח.

החיים בהאיטי אינם פשוטים, הם לא היו מעולם פשוטים וכנראה שגם בעתיד הקרוב לא יהיו..אבל השגרה מחלחלת אל החיים. בערבים, בין ההריסות, ההאיטיינים רוקדים לצלילי מוסיקה מקומית, רואים סרטים על מסכי ענק בפינות הרחוב, השירה הכנסייתית בוקעת מכל פינה. הצורך לחיות חזק מהכל.

שחור ולבן

הגשם מזדחל אט אט להאיטי.

בבקרים הגשומים האדמה הופכת בוצית. הסוליות מתעבות, האוהלים נוטים ליפול וגגותיהם הופכים לבריכות קטנות . החשש מהגשמים והרוחות העומדות בפתח גדול. שלוליות המים הופכות לקיני יתושים פעילים ואיתם סכנת המחלות הקרבה.

ארגוני הסיוע מתחילים בהערכות לעונה הגשומה. למעשה, העיר מנוהלת כיום ע"י ארגוני הסיוע הגדולים.

העיר עמוסה בזרים רבים , מתנדבים ועובדי ארגוני הסיוע . בנוסף לאירגונים הגדולים (הצלב האדום, האו"ם, UNICEF ) פועלים ארגונים בינוניים (רופאים ללא גבולות ועוד..)והמוני ארגונים קטנים בעלי מטרות שונות שהמשותף לכולן הוא הרצון לתרום לקהילה ההאיטית בתקופה קשה זו. פגשנו קבוצת ליצנים רפואיים מקסיקניים המסתובבת בין המחנות ובתי החולים, קבוצת רופאים וחובשים שהתארגנה באופן עצמאי להקמת מרפאה באחד המחנות, פסיכולוגים ללא גבולות, משלחות קטנות העוסקות בשיקום לאחר פגיעות אורטופדיות (גם מבית החולים אלי"ן בירושלים) ועוד..

אנשים פרטיים שהגיעו ממקומות שונים בעולם כדי לתרום מזמנם וממרצם לשיקום האיטי.

בין הצוותים השונים מסתובבים לאחרונה צוותי צילום העורכים סרטים דוקומנטריים המתעדים את פעולת צוותי הסיוע. (הסיפור שמאחורי הסיפור האמיתי..)

אך... בתוך כל הטוב הזה קיים קושי. התרשמתי כי רבים מהארגונים באים על מנת "לתת, להרגיש טוב עם הנתינה וללכת.." מבלי ללמוד ולהבין מהם צרכי הקהילה ומבלי לכבד את דעתם של המקומיים.

לדוגמא: נציגי הצלב האדום הגיעו ל"מחנה שלנו" במטרה להקים שירותים לילדים. בחורה צעירה לבושה במדי הצלב האדום מתקרבת לאזור בית הספר ומודיעה:בתוך כמה שעות נקים שירותים (בורות ספיגה) בקרבת מאהל בית הספר.מורי בית הספר הביעו התנגדות להקמת השירותים בקרבת המאהל, ברחבת הפעילות, וביקשו להרחיקם...הבחורה הודיעה כי לא תוכל להקים את השירותים רחוק כי הם אמורים לשמש את תלמידי בית הספר. בין לבין הספיקה הבחורה הצעירה להעיר (בתקיפות) לאמא שהכתה (קלות...)את ביתה הקטנה . בסיכומו של דבר הבחורה פנתה אלי ואמרה שלאור העדר הסכמה ולאור העובדה שהשירותים שקיימים המחנה אינם נקיים בשלב זה לא יונחו שרותים בעבור ילדי בית הספר...

דוגמא נוספת היתה הקמה דחופה של "מקלחות", כלומר תאים שמטרתם לשמור על הפרטיות. (ללא אספקת מים זורמים כמובן) אבל..בעיית הפרטיות כלל לא מטרידה את המקומיים.. אלא רק את הזרים.. וכך נשארו התאים מיותמים.

ההתנהלות הפטרונית הזו שבאה לידי ביטוי לעיתים בפעילות אירגוני הסיוע גורמת לי לתחושת אי נוחות. הנתינה האינסופית איננה מובילה בהכרח את המקומיים לצמיחה אלא למצב של תלות.

בעבודתינו היומיומית אנו משתדלים לפעול מתוך כבוד אמיתי לאנשי המקום ונמנעים מלעבוד "במקומם" או "לשחק את הדוד העשיר ".

האיטי הינה המדינה היחידה שקמה כתוצאה ממרד עבדים. השפה המדוברת היא קראולית (שילוב של ניב אפריקאי עם צרפתית-שפת השליטים). רבים מהתושבים בהאיטי הם מולטים, צאצאי תערובת מזה דורות רבים. הבדלי המעמדות בולטים.

בימים האחרונים החלנו במאמץ גדול להשיג מצרכי מזון למחנה. הרעב מתגבר. פנינו ל world food program ארגון בינלאומי שאמון על חלוקת מזון לתושבי המחנות. עברנו ממשרד למשרד (מבנים ניידים שהוצבו בשטח האו"ם) עד שהגענו למחלקה המתאימה. ראשית, הפקידים הופתעו שהארגון לא קבל מזון עד כה. הובהר לנו שלאור המצב במחנה , תבוצע הערכה מהירה מחר, וככל הנראה יחולקו "מנות קרב" (שקיות עם ארוחה מוכנה לאכילה) בימים הקרובים. בנוסף הובהר שיש לערוך רישום מהיר למחנה במשרד ראש העיר. דניאל, "סגן נשיא הארגון השולט AZN", בקש שנצטרף אליו לערייה וכך עשינו.

המפגש עם הבירוקרטיה ההאיטית היה כצפוי קשה. בקשתו של דניאל, שנצטרף נבעה מהבנתו שההתיחסות אלינו כלבנים, תהיה רצינית יותר. ואכן כך היה. הגענו לבית העירייה המרוצף בשיש ומוקף בגינה יפה ומסלעה. ראש העיר נפנף בתנועת יד את 2 המקומיים אך כשפניתי אליו לחץ את ידי וענה בנימוס...הועברנו מיד לטיפול ורישום. נאמר לנו כי בשבוע הבא תחל חלוקת מזון וככל הנראה יוכלו תושבי המחנה לקבל:סוכר, תירס, קמח, אורז לשימושם האישי. כמה חבל שהצבע והמעמד קובעים את ההתיחסות....

בבית העירייה ניגש אל חברינו המקומיים אדם שהציג עצמו כנציג המשמר האזרחי (לא היתה לו תעודה המזהה אותו ככזה) ובקש את פרטי המנהיגים. הם הסבירו לנו שהאדון , שייך לארגון אחר המבקש דמי חסות. הם התייעצו עימנו האם לתת את הפרטים? הם חששו מבקשת דמי החסות...אז יעצנו....

אנחנו מוצאים עצמינו מדי יום בסיטואציות הזויות , מאלתרים ופועלים מהבטן ובעיקר מהלב..

אנרכיה!

לאחר שבוע עמוס פעילות, הוזמנו בשישי להתארח בבית משפחת קידר. דניאל הינו ישראלי, איש עסקים הנשוי למריז שהינה בת למשפחה האיטית מכובדת ואמידה שהיתה בעבר שרת התיירות.

הנסיעה אל ביתם עוברת בין הריסות ומובילה אל שכונה ובה בתים מפוארים המגודרים בחומות גבוהות . בצידי המדרכות מחליפים את הרוכלים מוכרי פרחים ,חנויות ומסעדות. מריז ודניאל קבלו אותנו בנדיבות רבה. צוות עובדים מקומי טרח על הכנת ארוחת ערב מפוארת שהוגשה על מפות לבנות . השיחה הייתה נעימה ועסקה בעיקר באידיאולוגיית התרומה של "ארגון נתן". (כצפוי נשאבתי גם למלאכת ההסברה). מריז ודניאל עוסקים בשבועות האחרונים בגיוס ציוד לתרומות ועזרה למחנות הפליטים. עבודתם רבה והם מנהלים "חמ"ל" קטן בסלון ביתם. ניסינו "לגייס" אותם לעזור לנו באיבזור בתי הספר במחנות "שלנו".

ביום ראשון, נסענו יחד עם מריז לבית הנופש של המשפחה המצוי על חוף הים, אווירה קריבית חלומית. קבלתי הזמנה לבוא עם המשפחה לנופש (היא לא יודעת שבאמת נגיע.....). בילינו את יום המנוחה עם חברי משלחת ישראלית נוספת, ברביצה על החוף,פיקניק ושיחה נעימה. בדרכינו חזרה לעיר עברנו דרך העיר התחתית, שם מצוי רוב ההרס. רחובות שלמים שהפכו לעיי חורבות, אנשים המחפשים שאריות חפצים בין חורבות בתיהם- חייהם,אשפה מתגוללת ברחובות. המעבר מהעושר והפאר אל ביב השופכין הוא כמעט בלתי נתפס.

חגגנו את פורים באוהל עם חברי משלחת ישראלית נוספת הנמצאת בפורטו פרינס.

העבודה במחנה מתנהלת באופן הבא:לאחר איתור הנהגה מקומית במחנה , נוצר קשר עם אנשי המפתח בקהילה דרכם אנו למדים על הצרכים, התרבות ואופן העשייה. בהמשך מתקיימת הדרכה אישית וקבוצתית למנהיגי הקהילה ודרכן מופעלות קבוצות משנה.

עבודתנו במחנה מרתקת. בית הספר המקומי מופעל בתמיכתנו מזה שבועיים, לומדים בו כ400 ילדים בגילאי 4-14 שנים.צוות המורים עושה עבודה מדהימה (אני מופתעת בכל פעם לראות את קווי הדמיון האנתרופוסופיים- הלימוד החוויתי בשירה ומשחק). מדי יום מתנהלת שיחת צוות בה מועלות בעיות עימן מתמודדים המורים. הבוקר הבנו לראשונה שהרעב קשה.מנהל בית הספר, בחור מקסים וחכם סיפר לנו כי כבר יומיים לא בא אוכל לפיו. אנחנו נמנעים מלאכול ולשתות בחוץ לאור הצמא והרעב בקהילה.

ביום שישי צפוי להיערך בבית הספר טקס הנפת דגלי האיטי וישראל בהשתתפות מנהיגים מקומיים ושגריר ישראל. ההתרגשות רבה וההכנות בעיצומן.

אבל... בינתיים המציאות ההאיטית טופחת על פנינו. מצב העניינים קרוב לאנרכיה. כנופיות של אסירים שברחו ועבריינים המעוניינים לתת חסות מאיימים על ההנהגה המקומית שצמחה במחנה.

ג'ראר, מנהיג המחנה, נמצא בקשר הדוק עימנו, כולל שיחות ליליות (בצרפתית כמובן). הוא מספר על תחושת אחריות כבדה, תאבון ירוד וקושי להירדם. הוא מוטרד מאד מהמצב. בלילות מגיעים חמושים אל המחנה ומסתובבים...

הבוקר היינו עדים לראשונה ליריות במחנה. שמענו מרחוק מספר יריות ולאחריהן ראינו כמה מבני המחנה רצים לעברינו. לא ראינו את היורים אך מהיריות נפגע אדם שהובהל לבית החולים. מורי בית הספר כינסו את הילדים במאהל. ואנחנו הונחינו להישאר במקומנו. החוויה הייתה מעט מפחידה ובעיקר מטרידה. מה יהיה הלאה? הרושם שלנו שהעניינים מסתבכים...

כשהצפיפות, הרעב,והתסכול הם נחלת הכלל האנרכיה שולטת ומביאה עימה אלימות הרסנית. הדאגה רבה. נחזיק אצבעות לעתידה של האיטי.

האדמה רועדת.

העבודה היומיומית שאבה אותנו עמוק פנימה. בתוך ימים ספורים אנחנו מרגישים בשיא הפעילות. העבודה מתבצעת ב2 מחנות פליטים ובבית חולים . הפעילות מגוונת ועוסקת בתחומי חינוך , טיפול בקבוצות ,הדרכה ובריאות.

אני מוצאת את עצמי פעמים רבות במהלך היום מופתעת מהסיטואציות ההזויות.

כראש המשלחת אני ממונה בין היתר על קשרי החוץ. ארחנו את שגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקאנית ועמו 2 נציגי הסוכנות להתארח במעונינו ,לצורך דיון על תמיכה בפרויקט מחנה הפליטים "שלנו". (ההתנהלות כמו בבית: אני מזמינה, והחברה מבשלים, אני לא סוציומטית..עוזרת באירגון ובנקיון). הפגישה היתה נעימה ומועילה. היום הצטלמתי לסרט דקומנטרי קנדי בנושא שיקום האיטי...(עמיר הורה לי להרטיב את השיער לסידור השבונצים ..).

כרופאה שיתפתי היום פעולה עם הצלב האדום בהפעלת מרפאה ניידת ב"מחנה שלנו". ערכתי בדיקה כמעט וגינאלית למטופלת באוהל כששני רופאים מקומיים מחזיקים שמיכת מילוט כפרגוד...

אמש נקראתי לביקור בית. החולה, בן 32, מתגורר בחדרון בגודל מזרון זוגי. בחדר מצוי מזרון ועליו בגדים וציוד ובמרכזו שכב החולה, שנראה חלוש. באנמנזה הבנתי כי הוא סובל מחום כאבי בטן, שלשולים ושיעול מזה שבועיים. בבדיקה- התרשמתי מדלקת ריאות קשה וכן סימני צהבת. בדיקת הבטן גילתה כבד מוגדל ורגיש. לאור העובדה כי הסיכוי שהבחור יגיע לבית החולים קטן וכן לאור יכולת הטיפול המוגבלת בבית החולים-החלתי טיפול אנטיביוטי ומתן נוזלים וקבעתי לבקרו בעוד יומיים. ההתנהלות כל כך שונה, ללא תפקודי כבד, ללא צילום חזה, ללא ס"ד, בדיקת צהבת? איידס? לפט וספירה?

לאחר יומיים לאור התדרדרות במצבו פינינו אותו לביה"ח האמריקאי. בבית החולים הוא אובחן כסובל מדלקת ריאות +אידס..

בבית החולים המקומי בו אני מתנדבת הפעילות מתבצעת על טהרת המתנדבים. נועה שהיא מרפאה בעיסוק במקצועה, מוצאת עצמה מנקה פצעים עמוקים .באחד הימים נאמר לה כי היום חסרים רופאים ואחיות והיא התבקשה להיכנס למיון.. ביום ראשון שימשתי כאחראית מיון..נשאלתי גם אם יש ביכולתי להרדים מטופלים לפני ניתוחים...

קשה להאמין אך הצרפתית שלי משמשת אותי באופן שוטף. אני מופתעת לטובה מיכולת התקשורת שלי. למעשה בחלק גדול מהקבוצות הטיפוליות אני משמשת כמתרגמת. כך מצאתי עצמי היום מעבירה בצרפתית פעילות דמיון מודרך בצרפתית לקבוצת מורים במאהל צבאי של צה"ל , בהנחיית עמיר. (אוהלי צה"ל משמשים כמבנה לבית הספר).

לאור 3 רעידות אדמה ב24 השעות האחרונות (עוצמה 4.7) עברנו להתגורר באוהל מחוץ למבנה הדירה. "ברומא התנהג כרומאי"

מדי ערב אנחנו עורכים שיחת שיתוף. כמי שמעולם לא השתתפה בקבוצות טיפוליות אני מופתעת מההנאה הרבה שיש לי משיחות השיתוף הללו. החוויות שאנו עוברים עמוקות ועיבודן דרך שיחות עם החברים מקלה וחשובה. האווירה בינינו מיוחדת ומהווה עוגן נעים לעבודה.

להשתמע בקרוב

שרון.

בוקר ראשון בהאיטי.

המעבר היבשתי מסנטו דומינגו אל האיטי העביר אותנו בהדרגה מהרפובליקה הדומיניקאנית, שוקקת החיים,אל האיטי החבולה. פדרו, הנהג הזהיר והמסור, השמיע לנו מוסיקה לטינית מקומית, קצבית. הנסיעה ארכה כ6 שעות . בצידי הדרכים ראינו רחובות שוקקי מסחר זעיר, דוכני בננות, אננס וחצילים, פנים מחייכות ואוירה לטינית שלווה.

מעבר הגבול היה עמוס במשאיות ועליהן ציוד ואנשים לרב. בלאגן. לא היה כל צורך בהחתמת או הצגת הדרכון. המעבר בכיוון זה של הגבול פתוח לחלוטין. בכיוון ההפוך הכניסה להאיטינים (זה המינוח המקובל כאן) אסורה ללא ויזה.

במהלך הנסיעה בתחום האיטי החשיפה לזוועה שהתחוללה כאן הדרגתית למדי. הדרך לפורטו פרינס, עיר הבירה, זרועה בכפרים קטנים, אגם, צמחיה, ללא רמז לרעידת האדמה.

בכניסה לעיר החלנו לראשונה לראות את ההרס. באזורים מסוימים העיר חרבה. רחובות שלמים במרכז העירהפכו לעיי חורבות. בין ההריסות ניתן להבחין בחפצים אישיים, לעיתים תמונה סוראליסטית של ציור שנותר עומד על תילו במרכז קיר שרובו קרס. חודש אחרי שהאדמה רעדה תחת רגליהם אנשי האיטי מנסים לחזור לחיות. בין ההריסות דוכני אוכל ומסחר זעיר. רבים מהתושבים איבדו את בני משפחתם ואת בתיהם ומתגוררים במחנות פליטים המפוזרים ברחבי העיר. חלק מן התושבים שביתם נותר עומד, חוששים ללון בבית וישנים אף הם במאהלים. ברחבי העיר נקודות לחלוקת מזון ומים.

האיטי היתה ועודנה מדינה ענייה. זוהי המדינה היחידה שקמה בעקבות מרד עבדים. תושבי המדינה הינם כהי עור ודוברים קראולית וצרפתית. רב תושבי המדינה הינם קתולים ומאמינים בוודו. יש בינהם המאמינים כי האסון שקרה להם הינו תגובה לחוסר אמונתם המספקת. אחרים מאמינים ע"פ תורת הוודו כי מדובר בתוצאה של כישוף שהוטל.

בתוך כל הזוועה הנוראה הזו, מחמם את הלב לראות את ההתגייסות העולמית בדמות אנשים פרטיים וארגונים קטנים מכל העולם שעזבו את ביתם לזמן מה ובאו לעזור כפי יכולתם, ללא קשר למקצועם. פגשנו אנשים טובים שמתנדבים כסניטרים בנשיאת אלונקות בבית החולים, אנשי חינוך, רפואה ועוד. רבים מהמתנדבים מתגוררים במחנות מסודרים של הצבא האמריקאי ואחרים מתגוררים במלונות שנותרו עומדים. המפגשים בין אנשי הסיוע ממדינות העולם מלווים בתחושת התגייסות משותפת "עולם קטן ושל כולם". החוויה הבינלאומית הזו נותנת כח ותחושת אופטימיות עמוקה של "ביחד".

אנחנו, חברי משלחת נתן, מתגוררים בדירה נוחה ובה מטבח, במרכז העיר. הדירה הינה חלק ממלון שחלקו הקדמי קרס ברעידה אולם אגפי המגורים האחוריים נותרו עומדים. תנאי המחייה נוחים מאד. חשמל מסופק בכל שעות היום , סופרמרקטים עמוסי מצרכים וכל טוב (כולל פינוקים).

להאיטינים ארגנו הכוחות הזרים(או"ם, הצלב האדום, הצבא האמריקאי) נקודות לחלוקת מים ומזון. מבצעי חיסון המוניים (טטנוס) נערכים במחנות האוהלים והדרכה להיגיינה.

המתנדבים הרבים מקפידים שלא לאכול או לשתות "בחוץ", לאור הרגישות הרבה.

זהו, אני כבר כאן מתחילה להרגיש בבית. מוקפת באנשים טובים ובהרבה עבודה.

תמונות נוספות בקישור מצ"ב:

http://picasaweb.google.com/lh/sredir?uname=shlomo.shaul&target=ALBUM&id=5440924790246858401&authkey=Gv1sRgCK3SufjDqcu0DA&invite=CIuZyM0M&feat=email

האיטי - משלחת סיוע

איזו התרגשות.....

לפני חודש מיד לאחר אסון רעידת האדמה בהאיטי קבלתי פניה ברשת הרופאים באינטרנט הקוראת להתנדבות במסגרת משלחת סיוע של עמותת נתן. העברתי את פרטיי ומלאתי טפסים. קבלתי מייל עידכון אודות משלחת שיצאה ומאז לא נוצר קשר בין העמותה לביני.

ביום חמישי אחה"צ בעודי בפארק עם אביב, קבלתי פניה טלפונית ונשאלתי לגבי נכונותי לצאת למשלחת בעוד 5 ימים. מכאן ואילך הארועים זרמו ושטפו. במהלך סוף השבוע התלבטתי עם שלמה בעיניין (אם לומר את האמת ההתלהבות של שנינו לא הותירה הרבה מקום להתלבטות.) .ביום ראשון זומנתי לראיון ובשעות אחה"צ התבשרתי כי אני צפויה לצאת בראש צוות המיועד להחליף את הצוות הפועל בהאיטי בחודש האחרון.

ההתארגנות המהירה כללה חיסוני בזק, אריזה זריזה, פרידה מהמשפחה ומהחברים ושינוי תוכניות שנקבעו מראש.

בחרתי להיפרד מהילדים בשיחות אישיות , כצפוי כל אחד הגיב בדרכו:

שלו- "וואו, את באמת נוסעת לשם?אני יכול להצטרף?תביאי לי מזכרת מהאדמה )שרעדה) , תמונות וגם שטר אם יש להם..."

אלי- "זה קצת עצוב אבל זה גם טוב, כי תעזרי לאנשים...כשניסתה להחליף שוב ושוב נושא שיחה אמרה- אני מנסה לחשוב על דברים אחרים אבל לא מצליחה.."

שי- "אמא, אבל זה מסוכן, עלולה להיות רעידת אדמה נוספת". לאחר שהבהרתי שנשהה במקום מוגן הוסיפה ואמרה:"שום מקום אינו מוגן כשהאדמה רועדת".

אביב- "לא בא לי שתסעי...."

ושלמה....."נשמע לי חוויה מדהימה!!! קצת ארוך..אבל נתגבר."

וזהו, לפני שהספקתי לעכל אני כבר במדריד בדרכי לסנטו דומינגו המכונה גם :"הרפובליקה הדומיניקנית". משם אנחנו צפויים להמשיך בדרך יבשתית לפורטו פרינס, האיטי.

כמה מילים על עמותת נתן- הקואליציה הישראלית לסיוע הומניטרי בינלאומי. עמותה על טהרת מתנדבים הפועלת ברוח מורשתו של אייבי נתן. העמותה מאגדת גורמי סיוע שונים הפועלים במשותף לסייע לקהילות ומדינות במשבר הומניטארי. נתן מתמקדת ב3 תחומי סיוע- יחידה לוגיסטית המעניקה סיוע תומך חיים- מזון, ביגוד,קורת גג..יחידה רפואית ויחידת פוסט-טראומה לתמיכה נפשית. בעבר סייעה נתן לטיפול בנפגעי הצונאמי,טיפול בפליטים באפריקה, ובגאורגיה.

ימים מספר לאחר רעידת האדמה בהאיטי שיגרה נתן משלחת סיוע ראשונית בראשותו של פרופ אלי שוורץ. מאז נשלחו 2 משלחות נוספות.

נתן עוסקת בבניית תשתית לסיוע ארוך טווח- שיקום, טיפול בפליטים ויתומים,פיתוח שרותי רפואה קהילתיים וסיוע פסיכוסוציאלי.בשנה הקרובה מתעתדת העמותה לשלוח 12 צוותים רב מקצועיות לשהייה בת חודש בהאיטי. (במידה וגיוס התרומות יאפשר)

הצוות הנוכחי כולל רופאת משפחה (אני...), מרפאה בעיסוק (נועה), הדרכת נוער (יהונתן), עובד סוציאלי (עמיר).

שיהיה לנו בהצלחה....

דרך אגב-כנראה ששרותי האינטרנט הלוויני בעיר מאפשרים תקשורת לא רעה..אתם מוזמנים לכתוב לי.