הגשם מזדחל אט אט להאיטי.
בבקרים הגשומים האדמה הופכת בוצית. הסוליות מתעבות, האוהלים נוטים ליפול וגגותיהם הופכים לבריכות קטנות . החשש מהגשמים והרוחות העומדות בפתח גדול. שלוליות המים הופכות לקיני יתושים פעילים ואיתם סכנת המחלות הקרבה.
ארגוני הסיוע מתחילים בהערכות לעונה הגשומה. למעשה, העיר מנוהלת כיום ע"י ארגוני הסיוע הגדולים.
העיר עמוסה בזרים רבים , מתנדבים ועובדי ארגוני הסיוע . בנוסף לאירגונים הגדולים (הצלב האדום, האו"ם, UNICEF ) פועלים ארגונים בינוניים (רופאים ללא גבולות ועוד..)והמוני ארגונים קטנים בעלי מטרות שונות שהמשותף לכולן הוא הרצון לתרום לקהילה ההאיטית בתקופה קשה זו. פגשנו קבוצת ליצנים רפואיים מקסיקניים המסתובבת בין המחנות ובתי החולים, קבוצת רופאים וחובשים שהתארגנה באופן עצמאי להקמת מרפאה באחד המחנות, פסיכולוגים ללא גבולות, משלחות קטנות העוסקות בשיקום לאחר פגיעות אורטופדיות (גם מבית החולים אלי"ן בירושלים) ועוד..
אנשים פרטיים שהגיעו ממקומות שונים בעולם כדי לתרום מזמנם וממרצם לשיקום האיטי.
בין הצוותים השונים מסתובבים לאחרונה צוותי צילום העורכים סרטים דוקומנטריים המתעדים את פעולת צוותי הסיוע. (הסיפור שמאחורי הסיפור האמיתי..)
אך... בתוך כל הטוב הזה קיים קושי. התרשמתי כי רבים מהארגונים באים על מנת "לתת, להרגיש טוב עם הנתינה וללכת.." מבלי ללמוד ולהבין מהם צרכי הקהילה ומבלי לכבד את דעתם של המקומיים.
לדוגמא: נציגי הצלב האדום הגיעו ל"מחנה שלנו" במטרה להקים שירותים לילדים. בחורה צעירה לבושה במדי הצלב האדום מתקרבת לאזור בית הספר ומודיעה:בתוך כמה שעות נקים שירותים (בורות ספיגה) בקרבת מאהל בית הספר.מורי בית הספר הביעו התנגדות להקמת השירותים בקרבת המאהל, ברחבת הפעילות, וביקשו להרחיקם...הבחורה הודיעה כי לא תוכל להקים את השירותים רחוק כי הם אמורים לשמש את תלמידי בית הספר. בין לבין הספיקה הבחורה הצעירה להעיר (בתקיפות) לאמא שהכתה (קלות...)את ביתה הקטנה . בסיכומו של דבר הבחורה פנתה אלי ואמרה שלאור העדר הסכמה ולאור העובדה שהשירותים שקיימים המחנה אינם נקיים בשלב זה לא יונחו שרותים בעבור ילדי בית הספר...
דוגמא נוספת היתה הקמה דחופה של "מקלחות", כלומר תאים שמטרתם לשמור על הפרטיות. (ללא אספקת מים זורמים כמובן) אבל..בעיית הפרטיות כלל לא מטרידה את המקומיים.. אלא רק את הזרים.. וכך נשארו התאים מיותמים.
ההתנהלות הפטרונית הזו שבאה לידי ביטוי לעיתים בפעילות אירגוני הסיוע גורמת לי לתחושת אי נוחות. הנתינה האינסופית איננה מובילה בהכרח את המקומיים לצמיחה אלא למצב של תלות.
בעבודתינו היומיומית אנו משתדלים לפעול מתוך כבוד אמיתי לאנשי המקום ונמנעים מלעבוד "במקומם" או "לשחק את הדוד העשיר ".
האיטי הינה המדינה היחידה שקמה כתוצאה ממרד עבדים. השפה המדוברת היא קראולית (שילוב של ניב אפריקאי עם צרפתית-שפת השליטים). רבים מהתושבים בהאיטי הם מולטים, צאצאי תערובת מזה דורות רבים. הבדלי המעמדות בולטים.
בימים האחרונים החלנו במאמץ גדול להשיג מצרכי מזון למחנה. הרעב מתגבר. פנינו ל world food program ארגון בינלאומי שאמון על חלוקת מזון לתושבי המחנות. עברנו ממשרד למשרד (מבנים ניידים שהוצבו בשטח האו"ם) עד שהגענו למחלקה המתאימה. ראשית, הפקידים הופתעו שהארגון לא קבל מזון עד כה. הובהר לנו שלאור המצב במחנה , תבוצע הערכה מהירה מחר, וככל הנראה יחולקו "מנות קרב" (שקיות עם ארוחה מוכנה לאכילה) בימים הקרובים. בנוסף הובהר שיש לערוך רישום מהיר למחנה במשרד ראש העיר. דניאל, "סגן נשיא הארגון השולט AZN", בקש שנצטרף אליו לערייה וכך עשינו.
המפגש עם הבירוקרטיה ההאיטית היה כצפוי קשה. בקשתו של דניאל, שנצטרף נבעה מהבנתו שההתיחסות אלינו כלבנים, תהיה רצינית יותר. ואכן כך היה. הגענו לבית העירייה המרוצף בשיש ומוקף בגינה יפה ומסלעה. ראש העיר נפנף בתנועת יד את 2 המקומיים אך כשפניתי אליו לחץ את ידי וענה בנימוס...הועברנו מיד לטיפול ורישום. נאמר לנו כי בשבוע הבא תחל חלוקת מזון וככל הנראה יוכלו תושבי המחנה לקבל:סוכר, תירס, קמח, אורז לשימושם האישי. כמה חבל שהצבע והמעמד קובעים את ההתיחסות....
בבית העירייה ניגש אל חברינו המקומיים אדם שהציג עצמו כנציג המשמר האזרחי (לא היתה לו תעודה המזהה אותו ככזה) ובקש את פרטי המנהיגים. הם הסבירו לנו שהאדון , שייך לארגון אחר המבקש דמי חסות. הם התייעצו עימנו האם לתת את הפרטים? הם חששו מבקשת דמי החסות...אז יעצנו....
אנחנו מוצאים עצמינו מדי יום בסיטואציות הזויות , מאלתרים ופועלים מהבטן ובעיקר מהלב..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה