המעבר היבשתי מסנטו דומינגו אל האיטי העביר אותנו בהדרגה מהרפובליקה הדומיניקאנית, שוקקת החיים,אל האיטי החבולה. פדרו, הנהג הזהיר והמסור, השמיע לנו מוסיקה לטינית מקומית, קצבית. הנסיעה ארכה כ6 שעות . בצידי הדרכים ראינו רחובות שוקקי מסחר זעיר, דוכני בננות, אננס וחצילים, פנים מחייכות ואוירה לטינית שלווה.
מעבר הגבול היה עמוס במשאיות ועליהן ציוד ואנשים לרב. בלאגן. לא היה כל צורך בהחתמת או הצגת הדרכון. המעבר בכיוון זה של הגבול פתוח לחלוטין. בכיוון ההפוך הכניסה להאיטינים (זה המינוח המקובל כאן) אסורה ללא ויזה.
במהלך הנסיעה בתחום האיטי החשיפה לזוועה שהתחוללה כאן הדרגתית למדי. הדרך לפורטו פרינס, עיר הבירה, זרועה בכפרים קטנים, אגם, צמחיה, ללא רמז לרעידת האדמה.
בכניסה לעיר החלנו לראשונה לראות את ההרס. באזורים מסוימים העיר חרבה. רחובות שלמים במרכז העירהפכו לעיי חורבות. בין ההריסות ניתן להבחין בחפצים אישיים, לעיתים תמונה סוראליסטית של ציור שנותר עומד על תילו במרכז קיר שרובו קרס. חודש אחרי שהאדמה רעדה תחת רגליהם אנשי האיטי מנסים לחזור לחיות. בין ההריסות דוכני אוכל ומסחר זעיר. רבים מהתושבים איבדו את בני משפחתם ואת בתיהם ומתגוררים במחנות פליטים המפוזרים ברחבי העיר. חלק מן התושבים שביתם נותר עומד, חוששים ללון בבית וישנים אף הם במאהלים. ברחבי העיר נקודות לחלוקת מזון ומים.
האיטי היתה ועודנה מדינה ענייה. זוהי המדינה היחידה שקמה בעקבות מרד עבדים. תושבי המדינה הינם כהי עור ודוברים קראולית וצרפתית. רב תושבי המדינה הינם קתולים ומאמינים בוודו. יש בינהם המאמינים כי האסון שקרה להם הינו תגובה לחוסר אמונתם המספקת. אחרים מאמינים ע"פ תורת הוודו כי מדובר בתוצאה של כישוף שהוטל.
בתוך כל הזוועה הנוראה הזו, מחמם את הלב לראות את ההתגייסות העולמית בדמות אנשים פרטיים וארגונים קטנים מכל העולם שעזבו את ביתם לזמן מה ובאו לעזור כפי יכולתם, ללא קשר למקצועם. פגשנו אנשים טובים שמתנדבים כסניטרים בנשיאת אלונקות בבית החולים, אנשי חינוך, רפואה ועוד. רבים מהמתנדבים מתגוררים במחנות מסודרים של הצבא האמריקאי ואחרים מתגוררים במלונות שנותרו עומדים. המפגשים בין אנשי הסיוע ממדינות העולם מלווים בתחושת התגייסות משותפת "עולם קטן ושל כולם". החוויה הבינלאומית הזו נותנת כח ותחושת אופטימיות עמוקה של "ביחד".
אנחנו, חברי משלחת נתן, מתגוררים בדירה נוחה ובה מטבח, במרכז העיר. הדירה הינה חלק ממלון שחלקו הקדמי קרס ברעידה אולם אגפי המגורים האחוריים נותרו עומדים. תנאי המחייה נוחים מאד. חשמל מסופק בכל שעות היום , סופרמרקטים עמוסי מצרכים וכל טוב (כולל פינוקים).
להאיטינים ארגנו הכוחות הזרים(או"ם, הצלב האדום, הצבא האמריקאי) נקודות לחלוקת מים ומזון. מבצעי חיסון המוניים (טטנוס) נערכים במחנות האוהלים והדרכה להיגיינה.
המתנדבים הרבים מקפידים שלא לאכול או לשתות "בחוץ", לאור הרגישות הרבה.
זהו, אני כבר כאן מתחילה להרגיש בבית. מוקפת באנשים טובים ובהרבה עבודה.
תמונות נוספות בקישור מצ"ב:
תגובה 1:
לשרון שלום
כן אנחנו בסדר.אל תדאגי לילדים.מעריכים ואובים הותך. סבה יעקוב
הוסף רשומת תגובה