דרמקוט - הגיגים

5 שבועות שהינו בכפר הקטן והשלו, דרמקוט. ימים שקטים ויחד עם זאת עמוסי פעילות עברו עלינו במרפסת בייתנו הקטן והחמים. הרגשנו בבית. הכרנו חברים ושכנים.

באווירה הנעימה הזו, אל מול הנופים המרהיבים, היה לנו זמן לעצור ולחשוב וגם קצת להפנים את שעובר עלינו במסע.
למדנו להנות מהדברים הפשוטים בחיים: מזג האויר המשתנה במהלך שעות היום, הכנת ארוחת ערב בצוותא (המלאכה האהובה ביותר הינה הפרדת האפונים מתרמילם), התבוננות בגורי הכלבים שהמליטה הכלבה של השכנים וההמלטה של העגלה הקטנה.

לשבת על המרפסת מדי ערב ולעקוב אחר הירח המתמלא ומתרוקן , הפרחים שפרחו בגינה ואלו שנבלו....
למדנו להנות מהצניעות והצורך בכל כך מעט כדי לחיות טוב. המצרכים נקנים לארוחה הבאה בלבד, כשקר- סורגים גרביים, עורכים תורנות בשטיפת הכלים, הרחצה בגיגית (לא מדי יום) סיפקה היטב את הילדים (אותנו פחות)...
העברנו את הימים בעשייה: הכנו לחברים, לשכנים ולמי שבקש צמידים ושרשראות העשויות מחוטים ואבנים ( "מאלות"), הילדים השתתפו ב2 סדרות של חוג ציור טיבטי, למדנו להכין צעיף בסריגת אצבעות והתוודענו לראשונה ליוגה.







נראה כי החוויה ההודית מושכת ושונה כל כך מהמערב בזכות הדברים הקטנים.
בחיי היום יום אנו נוטים להיסחף אחר העשייה ולא לחוות אותה. בשיעורי היוגה צוטט הדלאי למה באומרו: "הסבל האנושי נובע מהעיסוק ברצוננו להיות (WANTING TO BECOMEׂ) במקום בעצם היותינו (TO BE)". השאיפות הגדולות והקטנות, מכתיבות את הרגשתינו ואת מעשינו.
הרגשנו את הדבר בעוצמה בעת פעילות היוגה. הפתיע אותי עד כמה קשה להתנתק מכל מחשבה. אפילו מהמחשבות הפשוטות: מה אעשה אחרי השיעור? מה אוכל לארוחת הבוקר? לא פשוט להמנע.... או כפי שאמר שרת ( מדריך היוגה שלנו): אנחנו כלואים בתוך מחשבותינו ומתקשים להשתחרר...
באחד הימים השתתפנו בשיעור של הדלאי למה בנושא מדיטציה. ההתרגשות לקראת השיעור היתה גדולה. נרשמנו לשיעור מבעוד מועד . השיעור נערך במקדש אל מול המוני נזירים ונזירות בודהיסטים. החוויה היתה מיוחדת. הכבוד הרב שרוחשים לדלאי למה מורגש היטב. כל טיבטי הרואה אותו מזווית עינו נעצר, מברך וכורע ברך 3 פעמים. תיירי האזור נהרו גם הם בהמוניהם להשתתף בחוויה. "הוד קדושתו" ישב על במה במרכז המקדש, לצד פסל בודהא גדול ואמר את דבריו בטיבטית. ברחבי המקדש פוזרו מסכי פלזמה על מנת לאפשר להמונים לצפות במנהיג. הנאום תורגם בו זמנית לאנגלית וסינית ושודר ברדיו. דוברי השפות הזרות הצטיידו מבעוד מועד בטרנזיסטורים ( שמחירם עלה לקראת מועד השיעור).
למען האמת, למרות האנגלית השגורה ( יחסית) בפינו, התקשינו מאד להבין את הדברים.... הנזירים שמסביבנו הבהירו שמדובר בלימודי מדיטציה גבוהים שאינם מיועדים לקהל הרחב....

יצרנו קשרים חמים עם משפחת שאול, "החבדניקים" ( כן, מקריות מעניינת...). יש שיטענו כי אין צורך להרחיק עד הודו כדי לשאול שאלות על יהדות אולם לטעמי, האווירה המיוחדת והפנאי הרגשי שלנו ושל הילדים איפשר גם את ההזדמנות למפגש הזה. הילדים התחברו ובילו יחד שעות ארוכות. ילדינו למדו לראשונה את ברכת המזון, ברכת נטילת הידיים, הבנות ברכו והדליקו נרות שבת. במהלך השהייה יחד עלו גם שאלות שאנו המבוגרים נוטים לעיתים לא לשאול ( אולי מתוך מחשבה שאנו יודעים את התשובה ולא נוכל לקבלה על פי תפיסתינו..) . לדוגמא: באחד הימים בעת שיחה ביניהם שלו אמר ללוי- יצחק ( בן גילו): "אבל.. הרבי שלכם מת לא?" לוי יצחק ענה שקיימות הוכחות שהרב לא מת אלא רק נעלם מעינינו. שלו קבל את תשובתו של החבר ומשחק השחמט המשיך במרץ.
בהזדמנות אחרת אלי שאלה את חיה- מושקה (בת גילה) מדוע היא נמנעת מלאכול בביתינו, מושקה הסבירה כי הם נוהגים לאכול אוכל כשר בלבד. אלי המשיכה ושאלה : " מה זה אוכל כשר?" וכשנענתה שזה דברי מאכל שהשם אמר שמותר לאכול הוסיפה אלי לשאול: מי זה השם? בשלב זה היתה מבוכה קלה...
גם אני התוועדתי למנהגים שאינם מוכרים לי. כששיחקתי עם מנדל ( בן השנה) בבובת אצבע של ארנב העירה לי מיכל כי לא נוהגים להראות לילדים צעירים חיות שאינן כשרות. מאוחר יותר ישבתי עם מיכל והדרכתי אותה מעט על השימוש באינטרנט- סקייפ.
המפגש עם משפחת שאול היה לבבי ומיוחד. אביב יצרה קשרים עמוקים עם "החברות שלי", שרה'לה ונחמה- דינה, והתקשתה מאד בפרידה.

לקראת עזיבתינו נערכה " התוועדות צאתכם לשלום".

הכנו צמידים ושרשראות האחד לשני, אכלנו עוגה, שוחחנו וברכנו . נפרדנו בתקווה שנשוב להיפגש לכשגיעו לביקור בארץ (או כשאנחנו נשוב לביקור בהודו).
נפרדנו גם מרג'ו, נילם השכנה, אייל שמנהל את המסעדה הישראלית, נשוי לבחורה מקומית ואבא של קרינה (המכנה את שלמה : " אבא של ילדים"),שרת (מאסטר היוגה), לליטה והנו (המורה לבישול וסריגה) ומלותר (המורה ליוגה של הילדים) שהעשיר אותנו בביטויים המלווים אותנו: Sooo GOOT, שאצי (יקירתי ?), מהמוניי חיפושיות משה רבנו ועוד...

בשעה טובה החלו הבנות בלימודי כיתה א. רחל ואבי שלחו לנו דרך הורי את מחברות הלימוד והקלמרים. ערכנו מסיבת תחילת לימודים מרגשת והענקנו לבנות את חומר הלימוד. שלמה, המורה המסור, החל במלאכה, בתקופת- צורות, והבנות מתקדמות במרץ רב גם בסריגת תיק החלילית בהדרכתי ובהדרכת אמי. לשי נפלה שן נוספת ועוד 2 מתנדנדות....

בשבוע האחרון לשהותינו בדרמקוט, ארחנו את הוריי שהגיעו לביקור, ההתרגשות לקראת בואם היתה רבה. שלמה בישל ארוחה הודית והילדים הכינו ציורים והפתעות. נהנינו מאד מהשהייה יחד. אמי הצטרפה לילדים לחוג ציור ואבי נהנה לשחק עם שלו קצת במחשב. בתום השבוע הרגישו הוריי כי "מיצו את המקום" (כמובן לא את השהייה עמנו..).




הרגשתינו היתה כי לא התחברו לזמן ולמקום בדרך שאנחנו ראינו את הדברים. אולי בגלל עצם היותינו שונים, אולי בגלל התקופה הארוכה שאנחנו חווים את הודו ואולי מסיבות נסתרות אחרות...
בכל מקרה, אבי חזר ארצה ואמי נשארה עמנו שבוע נוסף.




נסענו לשימלה, המפורסמת בזכות היותה עיירת קיץ קרירה של אנשי השילטון הבריטים. בתי העיר הצבעוניים נראים כתלויים על צלע ההר ומטים ליפול. הרחוב המרכזי הינו מדרחוב עמוס בתיירים הודיים. בצידי הרחוב עומדים רוכלים המציעים עגלות ילדים להשכרה.
אמי ואני יצאנו ללילה במלון ספא מפואר הממוקם בין ההרים ,הגבעות והעננים. נהננו מאוכל משובח, מסאג מפנק ותנאי פאר שכמותם עוד לא ראיתי בהודו.
שלמה נשאר עם החבר'ה בשימלה, הם טיפסו מצוידים במקלות ובעוז רוח אל מקדש הקופים והתמודדו בגבורה עם קופים חסרי פחד. בקרנו יחד בשוק המקומי תחת גשם סוחף.
נפרדנו מאמי, שיצאה בדרכה הביתה ואילו אנחנו יצאנו לעבר ההרים . שכרנו גיפ עם נהג מקומי ויצאנו למסלול בן כשבועיים לעבר העמקים: KINNAUR ו SPITI.

נספח חשוב- מדברי סבתא טובה:


"מאד התגעגענו לפגוש את הילדים ובמיוחד את הנכדים. שלושה חודשים לאחר שבקרנו בגואה הגענו לביקור נוסף הפעם בדרמאסללה. השמחה היתה מאד מרגשת. הילדים קבלו אותנו בהתרגשות גדולה ושוב שמחנו לראות איך הם מסתדרים, מדברים אנגלית,משחקים בהרמוניה, ממש אידיליה.
דרמאסללה, עיירה פשוטה וקטנה. רב האורחים בה ישראלים. כולם צעירים אחרי צבא שמעבירים את זמנם ללא מעש, עוברים ממסעדה למסעדה וחיים ב" מחנה צופים". שרון ושלמה והילדים מאד מוכרים פה כי לא פוגשים הרבה משפחות מרובות ילדים שמטיילות בהודו. כל הזמן עוצרים אותה ברחוב לאבחון ו"רפואת רחוב". כמובן מעדיפים רופא ישראלי על רופא הודי לא מוכר. הילדים התחברו פה עם ילדי בית חב"ד. 6 ילדים בגילאים מקבילים לנכדים שלנו ונוצרה כימיה טובה בין המשפחות. אנחנו ליווינו את הילדים כל יום לשיעורי יוגה ושיעורי ציור טיבטי והקראנו ספרים. בשאר היום עסקנו בטיולים, יצירת תכשיטים, סריגה ובכל מיני עבודות יצירה כיאה לסבתא יצירתית. חלק מהימים ביליתי בשיעורי פולנית עם מורה מקרקוב שפגשתי בדרמסאללה והיא עזרה לי לשפר את כישורי השיחה בפולנית. שלמה אמר שאפשר ללמוד כל דבר בדרמסאללה..אבל זה נראה לו הזוי ללמוד פה פולנית....
פגשנו פה ישראלים נחמדים. זכינו להכיר פה גם את אייל שנשוי לבחורה מקומית ואב לקרינה,בת השנתיים שדוברת עברית ומנהל את המסעדה הישראלית. זכינו להכיר גם את גליה, הסבתא מישראל, שבאה לבקר עם חברתה ליאורה.
את "החיים הפשוטים" לכאורה שאנשים חיים בהודו תקופות ארוכות קשה לי להבין ואיני מתחברת אליהם, אבל מרתינו העיקרית היתה לחבק, לנשק ולהסניף את הילדים ומטרה זו הושגה בשלמותה....
אנחנו חוזרים הביתה בשמחה ובציפייה כי עוד חודש וחצי כל "המשפחה המטיילת" שלנו שבה הביתה "ברוך השם", כמו שאומרים החבד"ניקים."

תמונות נוספות בקישור להלן:

1.

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/MECLODGANJ?authkey=l0RWELzC05k

2.

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/SHIMLA?authkey=7g7nWJsZ2uc