השבועיים האחרונים עברו עלינו באינטנסיביות רבה (הרבה מעבר לקצב אליו התרגלנו) ולראשונה מאז הגיענו להודו התלוו אלינו מדריך ונהג. את תפקידו של המדריך בצוות טרם הבנו גם בסוף המסע הקצר אך הנהג עשה עבודה מרשימה ומבורכת.....
העמקים ספיטי וקינור הינם שניים מבין מספר עמקים החוצים את הרי ההימאליה. האזור נפתח לתיירים לפני כ17 שנים והביקור בו דורש הוצאת אישור מיוחד לאור הקירבה לגבול סין (טיבט).
ניתן לטייל באזור באוטובוסים מקומיים העוברים בין הכפרים או בנסיעה פרטית בג'יפ. הנסיעה עוברת בדרכים קשות ,לצד מצוקי ענק והנופים הפראיים הנפרסים מכל עבר הם מן היפים שבהם חזינו.
התמונות ממסע זה שוות הרבה יותר מאלף מילים........
אופי הטיול כלל נסיעות (ארוכות למדי) במהלכן שרנו, שיחקנו, דיברנו ונדהמנו מהנוף. שהינו יום- יומיים בכל כפר שבחרנו לאורך הדרך. לנו במגוון גדול של מקומות לינה- אוהל, גסטהאוסים, פונדק דרכים,מנזר ומקדש. המסלול עובר דרך נופים ירוקים, מושלגים אל מדבריות אפורות. בין ההרים נחבאים כפרים קטנים ונידחים. אנשי ההרים הסבירו לנו פנים והיו חביבים מאד.
עמק קינור- עמק ירוק ופורה, הררי. הנסיעה דרכו הינה עוצמתית מאד. כבישים צרים חצובים בהר וחולשים על מצוקי ענק. בעמק קינור מתגוררים הקינורים. הקינורים כצפוי דומים לטיבטים ובעצם.. הינם "טיבטים הודים". התושבים עוסקים בחקלאות (תפוחי האזור ידועים בכל הודו, לצערינו זו אינה העונה...). לבושם האופייני כולל מטפחות ראש צבעוניות לנשים הנקשרות מאחורי הראש וכובעי צמר אפורים מקושטים בבד ירוק לגברים ולנשים.
הדת המקומית הינה שילוב של בודהיזם והינדואיזם.סאראהאן- כפר קטן הממוקם גבוה מעל העמק ובמרכזו מקדש הינדי.
במקדש הועלו עד למאה ה19 קורבנות אדם והיום נערכים בחגים טקסים מסורתיים הכוללים הקרבת קורבנות (בעלי חיים).המקדש בנוי סביב חצר ובה בית הארחה בו לנו. בערב צפינו בטקס תפילה קצר שנערך במקדש ואכלנו במסעדונת קטנה של משפחה נפאלית חביבה.הילדים שמחו להתנסות בהכנת צ'פאטי.
טיילנו ברחובות העיירה, ראינו את ביתו (אחד מני רבים) של מושל האזור והתרשמנו מההרים המושלגים שסביבה.סאנגלה- "העמק היפה ביותר בהימאליה" ( ע"פ התנ"ך..). לנו באוהל, בין עצים עמוסי איצטרובלים, למרגלות ההרים המושלגים . למרבה הצער, לא הצטיידנו מבעוד מועד בנייר טואלט ונאלצנו להתמודד עם המצב....(לא אכנס לפרטים אולם השיטה ההודית והיד השמאלית עושות היטב את העבודה).גם הגזיה לא עבדה ולכן בשלנו על מדורה אורז ודאל- מצוין
צ'יטקול-
הכפר הקרוב ביותר בעמק קינור אל הגבול הטיבטי. מספר בתי עץ (אדריכלות מקומית) "זרוקים" בין הרים מושלגים. ירדנו במסלול קצר אל הנהר וחצינו אותו , כדרך אנשי המקום, רכובים על "רכבל" המופעל ידנית במשיכת חבל...קלפה-
כפר קטן הממוקם בצמידות לעיירת המחוז (רקונג פאו). התמקמנו בגסט האוס , בחדר פינתי, עם נוף מרהיב!! לאור הגובה (3000 מטר) נשארנו 2 לילות להתאקלמות. סיירנו בין המקדשים ( הינדי ובודהיסטי) וברחובות הצרים. בקרנו בעיירה " הגדולה" ויצרנו קשר עם העולם דרך האינטרנט האיטי. (שלחנו ברכת פרידה למיכל, המורה של שלו שלצערינו נפרדת מהכיתה בסוף השנה).נקו- כפר קטן, במיקום מקסים וגבוה (3600 מטר) על שפת אגם (ירקרק משהו...).
הרחובות צרים ועמוסים בשפע דלתות קטנות המהוות כניסה לדירפת (מונח המתאר את מקום המגורים המשפחתי של העז, כבשה, פרה, יק, שור ואם יש גם חמור). הבתים, בתי עץ ציוריים, שבינהם גלגלי תפילה בודהיסטים ואבנים עליהן חרוטות מנטרות בודהיסטיות. התושבים המקומיים נראים כלקוחים מסרטי אנתרופולגיה דקומנטריים. כמו תמיד, הוזמנו לצ'אי וכן צפינו בעבודה מקומית של אריגה בנול (למחרת, הבנות בנו נול קטן וארגו צעיף לבובה עלמה).
לנו, שוב, באוהל. התמקמנו על שפת האגם, בנקודת התצפית הטובה ביותר. בישלנו ונהננו ממלון אלף כוכבים.. הילדים התנסו בכתיבה ובציור בעזרת מקלות עץ מקומיים מחודדים שנטבלו בכסת דיו, כדרך ילדי הכפר.
מוד- כפר קטנטן, הממוקם בעמק פין (ערוץ קטן של עמק קינור), הכפר האחרון שיש אליו גישה עם רכב.
התארחנו בגסט האוס משפחתי קטן. בסמטאות הכפר הסתובבו המוני ילדים מנוזלים, לבושים בשכבות, סוחבים את אחיהם הצעירים על גבם. (ילדים בני4-5 סוחבים את אחיהם בני השנה...),
ובינהם- המוני עיזים וגדיים מקפצים. בחצרות- יקים שעירים הקשורים בנזם. בבוקר יצאו היקים למרעה והכבשים עברו גז. משלחת של "עושי שמיכות" מכפר סמוך הגיעה והפכה בתוך דקות את ערמות הצמר לשמיכה נעימה.בשדות שמסביב עבדו הנשים מלוות בילדיהם הקטנים ונתנו משמעות אמיתית לעקרון הרצף.(גם בצידי הדרכים פגשנו נשים וגברים המלווים בטפיהם ועוסקים בעבודות חציבה ופינוי ציר התנועה).
הכפר היה מלא שמחה ופעילות. כולם עסוקים במלאכות שונות...
עמק ספיטי-
המעבר לעמק ספיטי לווה בשינויי צבעים ואווירה. הנוף הפך מירוק לחום מדברי. ההרים המושלגים התקרבו. התושבים המקומיים מתגוררים בכפרים הרריים קטנים. בכניסה לכל כפר יש שלט המציין את מספר ה"נשמות" (SOULS) בכפר (125-250 בממוצע). הנשים עוטות מטפחת צבעונית על ראשן אך הקשירה היא מלפנים (בניגוד לאנשי קינור). הילדות המקומיות עוטות מטפחת צבעונית או כובע סרוג בגזרה של מטפחת.
טאבו- עיירה מנומנמת שבליבה ממוקם מנזר בודהיסטי בן 1000 שנים. הנזירים במנזר זכו לפני מספר שנים להבטחה מהדלאי למה שבסיום תפקידו יפרוש אל המנזר.. אנחנו ישנו באחד מחדרי המנזר, צפינו אל נוף של גומפות עתיקות (אתרי תפילה) ובבוקר השתתפנו בפוג'ה (תפילה).
בהמשך דרכינו פגשנו זוג אוסטרלי עם ילד בן 4 שהיו בדרכם לטאבו לתפעל פרויקט של בנייה אקולוגית בטאבו. הם צפויים לשהות בה 3 חודשים....
מנזר דאנקאר- מנזר מט ליפול הממוקם על צלע ההר, מעל מצוק גבוה.
קזה- העיירה המרכזית בספיטי. חנויות קטנות המשמשות את המקומיים להצטיידות, מסעדות המגישות אוכל מקומי וגסט האוסים. אכלנו צהריים (כרגיל: דאל, אורז וצ'או מיין- אטריות עם ירקות ). העובד במסעדה ,המתגורר בכפר סמוך, הציע לנו להתארח בביתו (תמורת תשלום). שמחנו על ההצעה והמשכנו אל עבר הכפר LANGZA.
הכפר הקטן ממוקם בגובה של 4200 מטר. התארחנו בבית המשפחה. הבית- בית בוץ גדול הצבוע בצידו החיצוני בלבן. בכניסה מתגוררים החמורים ובקומה שמעל התגוררנו אנחנו ובני המשפחה (זוג הורים ו2 ילדים שאחד מהם מתגורר בעיירה הקרובה עם סבא וסבתא). לשמחתינו, הכרנו את לובסנג בת ה7 והבנות (שי אלי ואביב) שחקו איתה בבובות ללא כל צורך במילים...הבובות זכו לטיקות ומטפחות מסורתיות על הראש.
אכלנו את הארוחות יחד עם בני המשפחה בחדר המטבח (המשמש גם ללינה, חימום וצפייה בטלוויזיה!). בחדרינו הקט הילדים ישנו היטב ואילו אנו התקשינו מעט עם האוויר הדליל וקולות העכברים המטיילים מעלינו
.
התקרה היתה עשוייה מקש ומתחתיו יריעות פלסטיק עליהן ריקדו העכברים... .בלילה לאור הקור העז התקשינו לאזור כוחות ולצאת החוצה אל השרותים...ועל כן השאלנו דלי פח ורוקנו את השלפוחיות. בהמשך רוקנו את הדלי מהחלון.. חוויות....בבוקר יצאנו לטיול לעבר ההרים באזור "פארק המאובנים". מצאנו המוני מאובנים מדהימים פזורים ברחבי ההר ובתוך הנחל. מטעמי " שמירת הטבע" נפרדנו מרובם אך... השארנו בעבורינו מזכרות...
התלבטנו האם להישאר לילה נוסף אך לאור האוויר הדליל החלטנו להמשיך בדרכינו.
בילינו לילה בגסט האוס מעופש בעיירה לוסר ומשם המשכנו לKEYLONG. לראשונה מזה מספר ימים ארוכים זכינו למקלחת הגונה (גם כאן אין כוונתי למים זורמים אלא לדליים עם מים חמים, כמובן...).
מכאן ואילך יצאנו לדרך המוכרת כ"הדרך ללה".
הדרך נפתחת למעבר כלי רכב בחודש יוני ונסגרת לקראת אוקטובר עקב השלגים הכבדים (למזלינו, הדרך נפתחה מוקדם יחסית , כשבועיים טרם המעבר שלנו ). הכביש עובר דרך נופים מושלגים מרהיבים, מעברי הרים (PASS) שהגבוה שבהם גובהו 5360 מטר.
בחלקים מסוימים הדרך חצובה בשלג וניתן להתרשם מדפנות שלג בגובה של 3 מטרים. בשיא הגובה התעכבנו במשך כ3 שעות עקב מפולת שלגים ושיירה צבאית ארוכה שעברה. את הלילה בילינו בגובה 4400 בדהאבה (פונדק דרכים שהינו אוהל ציבורי מרופד במזרונים בו מוגשות ארוחות לנהגי המשאיות והנוסעים העולים בדרכם ללה) 
.
לאחר שבועיים של נדודים , ניזונים מצ'פאטי, דאל ואורז, מעט מקלחות אבל...נופים ואנשים שפותחים את הלב הגענו אל תחנתינו האחרונה במסענו זה- עמק ההינדוס, בואכה לאדאק- לעיר ההררית לה.
תמונות נוספות בקישור להלן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה