דלהי - טאג' מהאל - וראנסי.

טאג'

דלהי ,
העיר שבתה את ליבנו. חזרנו אליה 3 פעמים ובסך הכל בילינו בה כשבועיים. יש בדלהי הכל!! עוני ועושר, שמחה ועצב, הרבה רעש, לכלוך ,בלאגן ובעיקר כאוס מאורגן!
המעברים החדים מבלבלים את רוב החושים בתחילה ומסדרים אחרים באחריתה .
בקרנו באתרים שונים: קבר מוסלמי מדהים שקדם לטאג מהאל ומזכיר אותו מאד במבנהו.
בקרנו במקדש לאל הנומן, שבנוי כפסל ענק שנכנסים לתוכו ומסיירים בין פסלים המספרים סיפורי גבורה של האל, ובקרנו במצודה האדומה.

המקדש לאל הנומן

העיר מבורכת בשווקים רבים מסוגים שונים: תיירותיים, תבלינים, תכשיטים, בגדים, סרי ועוד... אבל השוק בעיר בעתיקה עולה על כולם. ברחובות המרכזיים מסתובבים שוורים אדיריי מימדים הסוחבים עגלות עמוסות בכל טוב, ריקשות אופניים (לעיתים נתקעים בפקק של ריקשות אופניים...), סבלים הסוחבים על ראשם סחורות מסוגים שונים כמגדלים גבוהים ניידים. יש אזורים של כפתורים וקישוטים, אזור של תבלינים, אזור צבעוני להפליא של בדי סרי, אזור התכשיטים ועוד....ובין לבין- דוכני מזון המגישים סמוסות חריפות, מתוקים מקושטים בניירות כסף אכילים...
חזרנו אל השוק בעיר העתיקה פעמים רבות וניסיונותינו לצלם אותו למזכרת עלו בתוהו.. ברחובות הקטנים והאווירתיים- צפוף מכדי לצלם וברחובות הראשיים- לא ניתן להעביר את האווירה.. לאחר ניסיונות חוזרים הגענו למסקנה כי השוק אינו ניתן לצילום. משמע: "בלתי צלים בעליל!"
בקרנו במסגד הגדול שממוקם ברובע המוסלמי בדלהי והשתתפנו במצעד רב משתתפים שנערך לרגל חג שהתקיים באותו היום. המצעד לווה בנגינה בתופים, תצוגה של "קרבות מקלות" וצפיפות רבה מאד. למען האמת ההתקהלות המוסלמית והקריאות ערערו מעט את תחושת בטחונינו ( למרות שלא היתה סיבה מוצדקת לכך) וכשנשאלנו למוצאינו התלבטנו באשר לתשובה....
בילינו ימים ארוכים ומרתקים בשיטוט ברחובות דלהי , אכלנו במסעדות מצוינות אוכל הודי, מקדונלדס וגם איטלקי. עסקנו מעט בסידורים: תיקון מצלמה, כביסות, מחשב... ואפילו מצאנו זמן להשתולל על הדשא באחד הפארקים.
התגוררנו בתחילה בבית פרטי בשכונה אמידה ובהמשך בשוק המרכזי (MAIN BAZZAR) בגסט האוס פשוט אך ספוג בניחוחות וקולות השוק.
לאחר כמעט 2 חודשים בהודו חשבנו/ הרגשנו שהחלנו להבין את המורכבות הרבה במפגש עם ילדי הרחוב, הקבצנים, והנכים. בימים הראשונים בהודו המפגש עמם לווה בעיקר בפחד, בהלה וניסיון להימנע ממגע.
לקראת תום שהייתנו בדלהי, יצאנו לסיור שמאורגן ע"י אגודה שתומכת בילדי הרחוב . הסיור הודרך ע"י בחור (שייקר) שהיה בעבר ילד רחוב שהתגורר ברכבת " ויצא מזה" הודות לתמיכת האגודה.
למדנו כי קיימים 2 קבוצות עקריות של ילדי רחוב:
הקבוצה הראשונה הינה ילדים שנולדו ברחוב וחיים עם הוריהם. ילדים אלו נשלחים ע"י הוריהם לרב לקבץ נדבות לפרנסת המשפחה. ניתן לראות ילדים קטנים כבני 2,3שנים מסתובבים לרב ללא מכנסיים או תחתונים לגופם, מלוכלכים וזבי חוטם. תינוקות קטנים נישאים ידי האחיות הגדולות.
קבוצת הילדים השנייה הינה ילדי רחוב גדולים יותר החיים לבדם ברחובות, רובם בגילאי 10 + שברחו מביתם, בד"כ מהכפרים בפריפריה או משכונות עוני קשות. הסיבות לבריחה מהבית הינה לרב- עוני, רעב וניצול מיני. הילדים מגיעים רובם לתחנת הרכבת בעיר המרכזית , פוגשים ילדים נוספים ולומדים האחד מן השני לשרוד. לרב הילדים אינם מקבצי נדבות. הם משיגים מזון משאריות אותן הם מוצאים בקרונות הרכבת ולעיתים גונבים תיקים מהקרונות. רבים מהם עובדים לפרנסתם באיסוף בקבוקים וניירות למיחזור ומרוויחים כ60 רופי ליום ( 6 ₪). הם מסתובבים במהלך הימים בחיטוט בפחים ובלילות מתקבצים ללינה בתחנת הרכבת. בעלי הדוכנים לממכר מיצים, חטיפים או תרופות בתחנה שומרים על כספם תמורת אחוז מסוים וזוכים בדרך זו להגנה מפני השוטרים שבאים לסלקם מהתחנה ע"י כך שבעל הדוכן "מעיד" שהילד עובד בדוכן.
הילדים לרב שייכים לרציף מסוים. בכל רציף יש "גנגנסטר אחראי" ששולח לעיתים את הילדים למשימות כיוס, אוסף מהילדים את כספם ובתמורה נותן את "חסותו".
לדברי שייקר (המדריך שלנו) החיים בתחנה אינם פשוטים: ילד חדש שמגיע סובל בתחילה ממחלות שונות (להבדיל מילד צעיר שמתחיל לבקר בגן) אולם מסתגל תוך כמה שבועות. יחד עם זאת תחושת החופש של הילדים משכרת אותם ורבים מהם מסרבים להצעות החוזרות ונשנות של העובדים הסוציאליים ומתנדבי העמותות לוותר עליו....
המציאות המורכבת של חיי הרחוב בדלהי.
יצאנו לטיול יום (בדרכינו מג'איפור לדלהי) באגרה לצורך ביקור בטאג' מהאל. הכניסה לטאג' היתה כרוכה במעט בלאגן: עמידה בתור ארוך ואיסור על הכנסת חפצים מסוימים ( לדוגמא: הבובה של אביב!!) שאותם יש להפקיד בתאי שמירה (תור נפרד) .
רבות דובר וסופר על המיצג הרומנטי המפורסם בעולם. הטאג' נבנה ע"י השליט המוגלי לזכרה של אשתו השנייה האהובה שנפטרה במהלך לידת בנו ה14. כמה שנים מאוחר יותר נקבר גם השליט לצידה. המבנה אכן מדהים, סימטריה מרשימה וארכיטקטורה במיטבה. אחד מ7 פלאי עולם!



הגענו לוראנסי לאחר נסיעה של 18 שעות ברכבת. וראנסי קבלה את פנינו במזג אויר סגרירי שהחמיר במהלך הלילה הראשון והפך לגשום אולם השתפר בהמשך. בילינו בעיר6 ימים במהלכם סיירנו לאורך הגתות והתרשמנו משימושי הנהר המרובים (זאת למרות שכארבע מאות מיליון הודים השתמשו או שפכו את שפכיהם לנהר עד הגיעו לוראנסי): כובסים וכובסות, רחצה, שטיפת עדר הבאפלו, טקסי טהרה
וטקסי שריפת גופות (לאור חששותינו בדבר ההשפעה על הילדים השתדלנו בתחילה להמנע מלהתקרב לאזור אולם לאחר הסבר קצר לילדים אודות השיטות השונות לפרידה מן המתים נוכחנו שוב שילדים מבינים את המציאות בדרך טבעית ומקבלים אותה לרב בצורה בוגרת יותר מאיתנו המבוגרים שקצת התקלקלו...)
בימים הראשונים בוראנסי התקיימה שביתה של משיטי הסירות (עקב מס ממשלתי שהוטל עליהם) ועל כן לא נערכו סיורים על הנהר. ביום ה-3 לשהותינו התפרסמה הידיעה המרעישה כי השביתה הסתיימה. המס בוטל!! וכך עם שחר יצאנו לשיט לאור הזריחה האפרורית. הגנגס נראה שמח וצבעוני יותר כאשר הוא עמוס בסירות משוטים ובתיירים בכל שעות היום.


טבילת בשעת הזריחה בגנגס

וראנסי הינה ללא ספק עיר רבת קסם. קדושתה הרבה להינדים והמוני עולי הרגל והתיירים באה לידי ביטוי בעיקר סביב הגתות שעל שפת הגנגס אך האווירה חודרת גם לסמטאות הצרות העמוסות בפרות, שוורים, באפלו, עולי רגל יחפים מקושטים בטיקות מפוארות. בדוכנים נמכרים כדי מים לנשיאת מי הגנגס, מנחות לאלים, שרשראות פרחים וחרוזים בין דוכני המזון השונים. לא התרשמנו שרמת הלכלוך ברחובות גרועה יותר מבמקומות אחרים בהודו (למרות אזהרות המטיילים), אך בהחלט נראה כי רמת התברואה בהחלט דורשת שיפור....

סאדו!

הבנות השתתפו בשיעור ריקוד הודי מסורתי עם המורה ממטה ואחייניתה בטו ולשו משיעור סיטאר. ולאור מזג האויר הגשום נהננו גם מסרט ילדים מבית היוצר של בוליווד ומקונצרט סיטאר וטבלא.

להלן קישור לתמונות:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/DELHIAGRAVARANASI2E?authkey=73DieXneY7k

לרגל הולדת האחיינים המתוקים (רון ועלמה) אני נפרדת משלמה והילדים ונוסעת לארץ עם אביב למשך שבוע החל ב 26.01-06.02.
לאחר 3 חודשים של שהייה משותפת ללא הפסקות אנחנו בהחלט מתקשים להיפרד ומתרגשים. הילדים מתגעגעים למשפחה ולחברים והיו שמחים להצטרף לשבוע..

שלמה, שלו, אלי ושי ממשיכים ברכבת לבומבי ומשם לגואה. "אם ירצה השם" נמשיך את המסע יחד בעוד 10 ימים- דרום הודו מחכה.

רג'אסטן - פרק סיום.

ביקאנר אבק וקסמים.

אביב "דופקת" את הצ'אי היומי.

נערת הכפר - MANDAWA



ביקאנר, עיירה מדברית זנוחה ומאד מאובקת שאיננה זוכה לביקור של תיירים רבים. אולי לכן נהננו ממנה יותר מן המצופה, הרגשנו רצויים ובילינו בה ימים נעימים במיוחד. המקומיים התלהבו מאד מנוכחותינו והוזמנו לצ'אי בבתים מספר פעמים (אפילו נאלצנו לסרב בנימוס לאחרים..), שלמה ישב לצ'אי עם סטודנט שנקרא בדרכו והכיר לו את חבריו...בהמשך אפילו פגשנו "מכרים" ברחוב שברכו אותנו לשלום.
הילדים התאקלמו מצוין בבית הספר המקומי לאומנות שמתמחה בציור מסורתי של מיניאטורות וציורים עמוסים בפרטים. אפילו האמנים בבית הספר סרבו לקבל תשלום עבור השיעור היומי.
הילדים מפתחים מיומנות מרשימה בציור במהלך הטיול לאור ההתמדה והמוטיבציה הרבה.
בשיעור האחרון אף הגיע כתב מקומי שראיין אותנו וצילם את הילדים בעת עבודתם.

הבוהמה הביקאנרית!

למחרת, הרגשנו לראשונה כסלבריטאים. נהגי הריקשה, הרוכלים בדוכנים, עוברי אורח פנו אלינו וסיפרו שקראו עלינו בעיתון. הרגשנו כעמודי התווך של הבוהמה הביקאנרית.
צפינו יחד עם קהל הודי מקומי ב"מופע הקוסמות הגדול בעולם". מופע נוצץ שנראה כפרודיה ומשלב גמד בתפקיד הליצן האורח. אני ושלמה חטפנו התקפת צחוק והילדים היו מרותקים...
ליד ביקאנר בקרנו במקדש שנקרא " קרני מטה" או בשפת הטיילים: מקדש העכברושים. על פי האמונה הפכה אחת האלות את כל מספרי הסיפורים שנפטרו לעכברושים המכונים : "קבס". עכברושים אלו נחשבים לקדושים. המקדש שורץ באלפי עכברושים...עובדה שלא משנה את העובדה שבכניסה חולצים נעליים. מי שזוכה לראות עכברוש לבקן או מי שזוכה שעכברוש ידרוך עליו...צפוי למזל טוב במיוחד. יש מאמינים שאף מחמירים וטועמים מהמנחות של העכרושים המתובלות בריר קדוש....

ללא מילים...

חווית הביקור במקדש יכולה להסתכם ב:"גועל נפש" או " אין סוף לאמונות והמוזרויות בהודו". הסקרנים שאינם רכי לבב מוזמנים להציץ באתר המקדש : http://www.karnimata.com/
עזבנו את ביקאנר בנסיעה והגענו לעיירה חביבה עמוסת תיירים- MANDAWA.
MANDAWA- העיירה ממוקמת בלב אזור שהיה נתיב סחורות חשוב על דרך המשי. בעבר התגוררו באזור עשירי הודו והאטרקציה העיקרית באזור הינה בתי העשירים ( המכונים HAVELLI).
הבתים בנויים מחצר חיצונית ששמשה לאירוח הסוחרים נושאי הסחורות וחצר פנימית לבני המשפחה, שסביבה בנויים החדרים. הקירות מעוטרים בציורים ססגוניים. סיבוב באזור זה של העיירה דומה לרחובות רפאים. המבנים אינם שמורים, הכבישים/מדרכות הינם שבילי חול. בחלק מהמבנים מתגוררים בעלי המקום בתנאים גרועים ושמחים לקבל את התיירים שבאים להתרשם מהיופי והעושר הרב.
באחד הרחובות פגשנו קוסם המסתובב עם מזוודת קסמים קטנה ועורך הופעות קטנות לילדים (רופה הקוסם). מופע הקסמים הפרוביזורי היה חביב מאד ותבל את הטיול בעיירה בחן רב.
כמתבקש התגוררנו בhavelli קסום, ששופץ בחן רב ונהננו מאד מהשהות בו.
העיירה עצמה התגלתה כחביבה מאד.פגשנו נשים כפריות על טפן המתינו בככר המרכזית להסעה שתחזיר אותן לכפר, שתינו צ'אי ( הילדים ובעיקר אביב חובבים מאד את המשקה הלאומי, אני כצפוי לא שותה לא קפה, לא שוקו וגם לא צ'אי), הצטיידנו בפירות ופגשנו בחור צעיר (רקש) שהדריך אותנו בין בתי הHAVELLI והתיידדנו עמו. כשרקש שמע שבכוונתנו לחגוג את פסטיבל העפיפונים בג'איפור הוא צייד אותנו בטלפון של בן דודו המתגורר בעיר והזמין אותנו לחגוג עמו.
וכך....כפי שתיכננו מבעוד מועד, חזרנו בשנית לג'איפור (בדרך עוד בילינו כמה ימים בדלהי – יפורט בפרק נפרד בהמשך). התמקמנו במלון נעים ובילינו 4 ימים בעיר. מצאנו את העיר כגדולה אך לא גדולה מדי, ולא עמוסת תיירים כערים אחרות ( או שמא העונה הבוערת חלפה...).
ברחובות העיר בכל פינה ניצבו באסטות של עפיפונים בכל הגדלים הצבעים והצורות. העפיפונים נבנים בבתים ע"י "עפיפונאים מקצועיים" ועשויים מנייר משי או ניילון (יותר זולים).בקניית עפיפון בודקים את מידת גמישותו, הזוויות, משקלו ומוודאים שאין חורים.
בימי הפסטיבל העסקים ובתי הספר סגורים וכולם מעיפים: נשים, גברים , ילדים וזקנים...!! אבל גם בימי החול ( כפי שראינו לפני כחודש) השמיים זרועים בעפיפונים... זה הספורט הלאומי (וגם קריקט).
הצטיידנו בשוקולדים מקומיים (לאור העובדה ששכחנו להביא מהארץ חמסות....) ובילינו את היום בלימוד טכניקות להעפת עפיפונים על גג בית משפחתו של רקש. הלימוד היה מוצלח. על הגגות נערכות מלחמות עפיפונים. מי ששולט טוב בעפיפון ויש לו חוט חזק מצליח להפיל את עפיפון היריב ואז המהיר והזריז ביותר רץ לתפוס את הנופל... (בדיוק כמו בספר רודף העפיפונים...).
למחרת חגגנו באצטדיון בנסיון להעיף עפיפונים. כמובן שנזקקנו לעזרת המקומיים וכך העפיפונים שלנו הרקיעו לשחקים ולעיתים אף ניצחנו בקרבות...

הבאסטה בה קנינו את העפיפונים.

ערכנו קצת קניות בג'איפור (וילונות, בגדים, עתיקות....) ועזבנו את העיר, שמחים ומרוצים בדרכינו חזרה לדלהי....

לתמונות נוספות להלן הקישורים:

ביקאנר:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/BIKANERMANDAWA1A?authkey=Ex-1bd6Y2xU

ג'איפור:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/JAIPUR1A?authkey=PNe_9YX8h14

רג'אסטן פרק ב'

אודיפור - רומנטיקה.

החתן!

שמחה רבה.


שמחה רבה 2 - דיונת סם ליל הסילבסטר

בכפר.

לאחר נסיעה נוחה (6 שעות) ברכבת הגענו בלילה אל אודיפור. בשעות הלילה, בתחנת הרכבת לא המתינו סבלים (למעט סבל בודד שהתעכב והציע את עזרתו), ביציאה מהתחנה מצאנו ריקשות בודדות...העיר נמה.
התמקמנו במלון פשוט, אך חביב ביותר על שפת אגם הפיצ'ולה, מן החדר צפינו בכובסות ממרחק שאפשר לנו לראות את הכתמים וכמובן לשמוע את החבטות בבגדים וכן צפינו בטובלים. הארמונות ובתי המלון הרבים שמקיפים את האגם היוו תפאורה מרשימה.
העיר מתוארת על ידי מטיילים כ"עיר הרומנטית ביותר בהודו". בימים התקשינו להבין את האימרה הזו בעיקר בגלל האגם הירקרק המלוכלך מאד, רחובות העיר הצפופים והרועשים והביוב הזורם בצידיהם...אבל בלילות....בשעות הערב העיר מתמלאת באווירה אחרת.... בתי המלון והארמונות מוארים באורות מנצנצים, על הגגות מסעדות יוקרה (ברמה הודית כמובן!) הצופות לאגם (שבשעות הלילה נראה נקי ומרשים). בשיטוטינו ברחובות גילינו מלונות אווירתים, רומנטיים, הבנויים כחאן או כבתי אחוזה ואז הבנו... כשמגיעים כזוג, משתכנים במלון אווירתי ומפנק, נחים במהלך היום ובערב אוכלים במסעדות היוקרה- העיר בהחלט רומנטית, במידה שהודו יכולה להיות רומנטית!. אנחנו הבנו את זה אבל האמת שלא הצלחנו באמת להרגיש את הרומנטיקה...
בקרנו באודיפור בארמון העיר, הילדים נהנו מאד מגן שעשועים מקומי העשוי ממבני אבן בצורת חיות, הצופה אל השקיעה, בקרנו בכנסייה ביום חג המולד (אבל הגענו עם תום המיסה)
השתתפנו בפסטיבל מקומי ( מעין חוצות היוצר ..) שהיה חביב וריתק אליו מקומיים בלבד. יש לציין כי גם בפסטיבל אטרקטיבי כזה, היינו אטרקציה לא קטנה.. הוזמנו לשבת במופע המרכזי באזור הVIP, צילמו את הילדים ללא הפסק...
בשלב זה שלו החל להתגעגע. באחד הבקרים הוא קם ואמר שהוא רוצה לחזור לבית הספר ומתגעגע לסבא וסבתא ולכל המשפחה והחברים. הגעגועים שתקפו אותו לראשונה כמובן מועצמים לאור העובדה שבעוד שבוע נפרד מהקרינסקים ושיש תכנונים בדבר ביקור שלי בארץ לאור לידת האחיינים החדשים.
הוא מתגבר..
לאחר כ4 ימים באודיפור יצאנו בדרכינו לג'איסלמר. לאור הדרך הארוכה עצרנו לתחנת ביניים בג'ודפור. הגענו בשעות הערב ובמהלך שיטוטינו בחיפוש אחר מלון נתקלנו בחתונה מקומית.
החתונה- החתן היה לבוש במיטב מחלצותיו, רכוב על סוס שלבוש אף הוא במיטב מלבושיו..בני המשפחה היו לבושים בחליפות וחובשים בטורבנים צבעוניים והנשים בסרי מקושטים ומנצנצים.
בני המשפחה היו חביבים מאד והזמינו אותנו להצטרף למצעד החתונה המלווה את החתן לפגוש את הכלה. המצעד נערך לאור כקילומטר, כל בני משפחת החתן בטורבנים צבעוניים זהים צועדים והחתן נישא על סוס הדור. לפני הצועדים התזמורת ( תופים וכלי נשיפה) ומאחורי הצועדים ריקשה המשמשת כגנרטור ומספקת חשמל לעשרות מנורות מקושטות הקשורות בחבלים בינהן ונישאות על ראשיהן של נשים התוחמות את קבוצת הצועדים. מדי כמה דקות השיירה הרעשנית והצבעונית עוצרת ופוצחת בריקודים. הצטרפנו לריקודים בשמחה ובני המשפחה קבלו אותנו בזרועות פתוחות וחבשו לראשי הבנים טורבן משייך. לכשהגענו לנקודת המפגש עם הכלה, החליפו בני המשפחה טיקות בינהם לברכה. הגברים מבני משפחת הכלה חבשו טורבנים צבעוניים בדוגמא שונה.נתבקשנו להצטרף לסעודה ונענינו ברצון. הסעודה התקיימה במדשאה ענקית (בגודל של חצי מגרש כדורגל). הרחבה היתה מקושטת בבמה נוצצת ובדוכני אוכל לכל אורך ההקף... בני המשפחה וידאו שנטעם מהמטעמים המתוקים והחריפים לסירוגין ושמחו לנהל עמנו שיחות. למדנו כי המשפחה משתייכת לדת הג'יניסטים, המאמינה בשלילת אלימות מכל סוג. מהמשתייכים לדת זו יש ההולכים עם כיסוי על פיהם על מנת להימנע מבליעת חרקים ומטאטא לפניהם כדי להימנע מדריכה על חרקים. רב בני הדת משתייכים למעמד גבוה.
שמחים ונרגשים נפרדנו מבני המשפחה בדרכינו למלון. בבוקר ערכנו ביקור קצר בעיר העתיקה של ג'ודפור ותצפית והמשכנו בדרכינו בג'יפ לכוון ג'איסלמר.
ג'איסלמר- עיירה מדברית נעימה בה בילינו יחד את השבוע האחרון עם הקרינסקים. העיירה היתה יחסית עמוסה בתיירים לאור חג המולד והסילבטר ויחד עם זאת עומס התיירים לא היה מורגש. העיירה הציורית מוקמת לצד מבצר גדול שבתוכו רחובות ציוריים צרים , ארמונות ומקדשים. לאורך הרחובות פרות, שוורים , כלבים, דוכני ממכר לתיירים מקומיים, זרים וגם לתושבי העיירה. שילוב מוצלח בין תיירות לחיי המקום. היתרונות התיירותיים כללו ארוחת בוקר טובה במאפייה (קרואסונים ומוזלי) ושרותי אינטרנט סבירים.
חגגנו את הסילבסטר במסיבה הודית שנערכה בדיונה המרוחקת כשעה נסיעה מהעיר. המסיבה נראתה כלקוחה מסרט הודי מקורי. חבורות של גברברים צעירים מענטזים, להקת גברים חבושה בטורבנים מנגנת על הבמה בטבלה וסיטאר ומזמרת בקולות צורמים. הDJ ניגן מוסיקה הודית עכשווית . התחממנו סביב המדורה והצטרפנו לריקודים רק האוכל לא ערב לחכנו, נשארנו רעבים...
ישנו באוהל משודרג , נהננו משקיעה מקסימה על הדיונה בחברותא עם המוני הודיים שבאו לחגוג ובילינו את היום הראשון לשנת 2008 בטיול גמלים קצר. שי ואלי על גמל יחד, עיליי ושלו על גמל נפרד. הבנים הראו יכולות שליטה מרשימות בגמל, חבושים בכובעי בוקרים הם דהרו לפנינו ואפילו ערכו מרוץ כנגד הגמל של סרג'יו עד שהמדריך רכוב על גמל דהר לעברם.
העברנו את הימים בג'איסלמר בשיטוט ברחובות, ביקור בארמון בעיר העתיקה שבתוך החומות, ארוחות ערב טובות במסעדה קבועה, ובאחד הימים אף יצאנו אל מחוץ לעיר בג'יפ, לביקור "לא תיירותי" בכפרי הסביבה. ביקשנו מהנהג לראות את חיי הכפר "האמיתיים". נדהמנו לגלות כי במרחק נסיעה של כ10 דקות מהכביש החיים מתנהלים באופן כל כך שונה. בתי בוץ מעוטרים בטביעות ידיים ובציורי גיר, שיירות של נשים צבעוניות הסוחבות כדי מים מהבאר. הופעתינו הלא צפויה ריגשה את כל בני הכפר. הילדים המקומיים הקיפו אותנו והתלהבו במיוחד מהבובה של אביב ומהמצלמה. ( הילדים שלנו היו מאד נבוכים ולא כל כך שתפו פעולה עם המקומיים המתלהבים). בני הכפר הצעירים וזקני הכפר (בני ה50 ) קבלו את פנינו, הזמינו אותנו לצ'אי ואף הציעו לעשות לי נזם באף. ( נראיתי להם מאד לא מקושטת למרות שאני עונדת צמידים וטבעת...). ליטפנו את הטלאים הקטנים המתולתלים והמתוקים ופינטזנו יחד על חווה בצפון....
בתום 5 שבועות עמוסים ומהנים נפרדנו מהקרינסקים. הפרידה היתה קשה במיוחד לאביב וליהוא שבילו יחד שעות ארוכות במשחקי "אמא ואבא" ( כולל חיבוקים ונשיקות ) ונקשרו מאד האחד לשני.

תמונות נוספות ניתן לראות בקישור הבא:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/UDAIPURJUDHPURJAISALMER1A?authkey=ryn3-1S2Nlk

אנחנו ממשיכים בדרכינו לעיירה הבאה- ביקאנר.

רג'אסטן - פרק א'.

באישון לילה בתחנת הרכבת - ג'איפור, המלאכים (הסבלים)

ברחובות ג'איפור

ארמון המהארג'ה - ג'איפור



הארי פוטר. (מטאטאים מודל נימבוס 2007)

מבט ממרפסת המלון - פושקר.

ארוחת ערב במלון עם המשפחה המארחת בפושקר.

לאחר 13 שעות מתישות של נסיעה ברכבת בקרון שינה לציד של הודי סיקי בעל קשיי נשימה (נחירות שקרעו את האוויר...) הגענו לפנות בוקר לג'יפור, בירת רג'אסטן, המהווה שער כניסה למדבר .
עם הגיענו הופיעו לפנינו , בחסות החשיכה, 6 גברים חסונים וגבוהים מצוידים בעגלה, לבושים בכותנות אדומות וחבושים בטורבן. הם הציעו את עזרתם (תמורת תשלום כמובן) בסחיבת הציוד וכך ב 5 לפנות בוקר, בעלטה גמורה, הובלנו על ידי חבורת הגברים כשהציוד והילדים נישאים על העגלה. הרגשנו בחלום...
התמקמנו במלון משפחתי נקי , מרווח ונעים ושקענו כולנו בתרדמה עמוקה. לאחר כ-3 שעות חלה התאוששות מפתיעה בקרב כוחותינו והיינו שוב כשירים לתור את העיר.

ג'יפור - עיר תוססת ונעימה. השווקים הצבעוניים, דוכני האוכל, והאווירה הפעלתנית הזכירו לנו במידה רבה את דלהי אולם בזעיר אנפין. את השוורים הציוריים מדלהי החליפו ברחובות ג'יפור גמלים שהילדים מכנים גמילים (גמל בגודל של פיל) הסוחבים עגלות עמוסות . חזותם של האנשים התגלתה כשונה-הגברים גבוהים יותר, על ראשם טורבן צבעוני והנשים- עטופות בסרי צבעוני.
האנשים באופן מפתיע, לראשונה בהודו, בעלי חוש הומור. נסיונות קודמים של יואב להתבדח עם המקומיים בדלהי וברישיקש כמעט וגרמו לתקריות דיפלומטיות ואילו ברג'אסטן לראשונה הופיעו ניצנים של שיתוף פעולה.
ברחבי העיר התרשמנו מהמוני עפיפונים באוויר וכאלו שסיימו את דרכם על העצים וכן חנויות ודוכנים רבים לממכר עפיפונים (עשויים בעבודת יד כמובן). מהמקומיים למדנו שמדובר בתחביב לאומי המקובל בקרב מבוגרים וילדים כאחד. ב15 לינואר חל חג העפיפונים (אנחנו שוקלים לשוב לחגיגות.......)
מלבד שיטוטים ברחובות ובשווקים בקרנו במבצר אמבר .הגענו אל המבצר, כראוי למהרג'ה רכובים על גבו של פיל . במבצר התגוררו לפני כ 500 שנה המהרג'ה של ג'יפור (השליט המקומי) ו12 נשותיו. הביקור במבצר היה חוויה מעניינת והילדים תהו איך זה לגדול במשפחה עם הרבה אמהות...

חגגנו מסיבת יום הולדת 3 לליהוא עם עוגת שוקולד, נרות, כובעים, בלונים ומתנות- מזל טוב!!
זה המקום לספר כי במהלך 3 השבועות האחרונים הילדים שלנו חיים במקביל לחיים השגרתיים את סיפורו של הארי פוטר אותו אני מקריאה להם בהתמדה. הסיפור מקבל מימדים אמיתיים כשהטיפוסים אותם אנו פוגשים ברחובות אכן עטוי גלימות, טורבנים ונראים כקוסמים והמקדשים, הטקסים הרוחניים והארמונות נראים כלקוחים מסיפורי כשפים. באחד הימים אף נעננו לבקשת הילדים ורכשנו מטאטאים עשויים מזרדים. מאז אנחנו מסתובבים ברחבי הודו רכובים על גבי מטאטאים...

לאחר כ5 ימים המשכנו במסעינו בנסיעה לפושקר.
פושקר הינה עיירה קדושה, הממוקמת סביב אגם קדוש קטן. ע"פ האמונה האל ברהמה זרק פרח לוטוס למים ואז צמחה פושקר. בכניסה לעיר מוצב שלט המבהיר את כללי ההתנהגות בעיר: כל המתקרב לאגם חייב להשיל נעליו, חל איסור על שתיית אלכוהול, התזונה בעיר הינה על טהרת הצמחונות, ללא ביצים.
מסביב לאגם ממוקמים אגני תפילה רבים בהם עורכים עולי הרגל טקסי רחצה והיטהרות.
על גגות העיר המוני ילדים ומבוגרים המעיפים עפיפונים צבעוניים.
בחרנו להשתכן במלון בסיסי (שם קוד המתאר את העובדה שרמת ההיגיינה ירודה והשירותים והמקלחות משותפים לאורחי המלון ודיירי הבית) הממוקם מעל אחד מאגני התפילה באגם. המיקום המיוחד היווה פיצוי מושלם לרמה הבסיסית של החדרים. בכל שעות היום רחש המקום פעילות : טקסי היטהרות באגם, פרה שנכנסה לחצר הפנימית ובלילות "נהננו" משינון מתמיד של מנטרות מהמקדשים הסמוכים.
הכניסה למלון לוותה בריח עז של שתן לאור המשתנה הציבורית הסמוכה.
שוטטנו ברחובות פושקר והרגשנו כנתינים של מעצמה . ההודים המקומיים דוברי עברית רהוטה. השלטים כתובים בעברית והמסעדות מגישות "אוכל ישראלי מסורתי". התיירים הישראלים בפושקר מגיעים ברובם לצורך קניית בגדים זולים לייצוא או לשימוש עצמי. בין לבין הם מעשנים ונחים...
לאחר 3 שבועות בהודו התרשמנו כי רבים מהמטיילים הישראלים בהודו מבלים את זמנם במעין מחנה קיץ ארוך ולא בטיול להכרת התרבות או הטבע. הדבר מנוגד לאוכלוסיית המטיילים הישראלים שפגשנו בנפאל שנראו כמעורבים מאד בפרויקטים של התנדבות וכמובן טיילו. אולי זו הכללה אבל בכל מקרה כך התרשמנו...
הילדים "נרשמו" לחוג ציור שנערך ע"י אמן הודי מקומי. הם בילו מדי יום כשעתיים וחצי בציור וצביעה בצבעי מים וחיכו בכליון עיניים לשיעור הבא. בסיום הקורס הציעו לנו להשאיר את אלי לשנה שנתיים והובטח לנו שנקבל אומנית (אנחנו עדיין את ההצעה – תלוי בהצעות לגבי הילדים האחרים).
בקרנו במקדש של האל ברהמה (אחד הבודדים בהודו) וצפינו בהמוני הודים מקושטים מגישים מנחות. בכניסה למקדש עומד באבא (סאדו) שנדר נדר לעמוד במשך 21 שנה. כבר 15 שנה שהוא עומד , נשען על מדרגה ומחליף רגליים לסירוגין. נשארו עוד 6 שנים בלבד...
את ארוחת השבת אכלנו בבית חב"ד המקומי המנוהל ע"י משפחה נחמדה עם 5 ילדים קטנים המגוררת בפושקר 8 חודשים בשנה מזה 8 שנים. הילדים נהנו לשחק עם ילדי המשפחה והופתעו לשמוע שהבנים בחב"ד מתחילים ללמוד (כתה א) בגיל 3. התאכזבנו לגלות שהחבדניקים אינם מכבדים את חוקי המקום
ו"מגניבים" אלכוהול לצורך הקידוש.
בעיות הבריאות המשיכו להטריד אותנו השבוע שי-לי הקטנה היתה מאד מצוננת וחומה עלה וליהוא גם הוא לא היה בקו הבריאות אבל כעת אנחנו בדרכינו ברכבת לאודיפור, מוכנים לפעילות.

ולהלן קישור לתמונות נוספות:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/PUSHKAR1A?authkey=gamS9dkbYJk

תערוכת החוג לציור.