תחנת הרכבת בקרקוב הומה בני אדם. בין
ההמונים מסתובבים נציגי עמותות לבושים אפודים זוהרים, מחזיקים שלטים המציעים
כרטיסי sim
חינם ומחלקים כרטיסי רכבת לרחבי אירופה.
בתוך כל הבלגאן הבנתי שהרכבת לכיוון עיירת הגבול עם אוקראינה יוצאת בתוך דקות ולא אצליח לרכוש כרטיס. עמדתי על הרציף וניסיתי לברר האם ניתן לרכוש כרטיס אצל הכרטיסן. הצטרפה אליי סופרת אמריקאית המתגוררת בפולין שהייתה בסיטואציה דומה..
ניגש אלינו אוקראיני צעיר, והציע לנו את 2 הכרטיסים שקבל חינם. הוא אמר שברשותו דרכון אוקראיני והוא חושב שכך יוכל לעלות על הרכבת. בדרך, זכיתי להכיר אתCecilia Woloch , , משוררת וסופרת אמריקאית המתגוררת מזה כשנה בפולין וכותבת ספר זיכרונות מבית משפחתה הצוענית. מפגשים מסוג מיוחד במינו. נסענו כ4 שעות לכיוון עיירת הגבול האוקראיני פשמשל- przemysl) .השמות בפולנית אינם דומים לדרך כתיבתם וקשים להגייה)
בהגיעי לתחנת הרכבת , ללא שאלות
מיותרות ובהיעדר שפה לתקשורת- הופניתי מיד לאולם הפליטים. (המראה שלי התאים
לפרופיל הפליטה הממוצעת...). על
רצפת האולם הונחו מזרונים ושמיכות. מיד הוצע לי מרק חם. צעירים מאנגליה חילקו חבילות
שוקולד לילדים.
לאחר כמה דקות של בלבול מצאתי את דרכי אל
מחוץ לאולם שם המתינו לי חברי המשלחת. משלחת נתן הראשונה לפולין מונה 7 אנשי צוות:
אודי האחראי על הלוגיססטיקה, ד"ר דורית ניצן, רופאת ילדים שעבדה עד לאחרונה בתפקיד
בכיר בwho,
ד"ר אלבינה , רופאת משפחה ומומחית
ברפואת כאב, אלכס- אח , נעמה ורדה - עובדות סוציאליות , ואני.
החוויה במשלחת חלוץ (משלחת ראשונה) היא חוויה מטלטלת. התרגשות , שמחה , פחד ,עצב
ותסכול מתערבבים בעשייה היומיומית.
בשלב הראשון, עלינו לנסות למצוא את דרכינו בכאוס הגדול ולהתמקם במקום בו נוכל
לתרום באופן מיטבי.
ארגוני סיוע הומניטריים רבים ממדינות
אירופה ומהעולם הגיעו בתוך זמן קצר לגבולות שסביב אוקראינה . ארגונים העוסקים
בתחומים שונים ומגוונים.
האזרחים הפולנים מקבלים את פני הפליטים
ברוחב לב. התארגנויות פרטיות של אנשים המביאים סירי מרק חם, בגדים, בובות ושמיכות לאזורי ההתכנסות.
קבלנו פנייה מארגון פולני העוסק בימי שיגרה בארגון פסטיבל מוסיקה גדול. Folkowisko בימי המלחמה אנשי הארגון מנצלים את יכולותיהם הארגוניות והאנרגיות הטובות לסיוע לפליטים האוקראינים. עשרות/מאות מתנדבים עוסקים יום וליל בשליחת ציוד ומזון, העברת פליטים ברכבים פרטיים דרך הגבול ובהכנת סנדויצ'ים מושקעים הנשלחים לעומדים בתורים הארוכים שבגבול בצרוף מרק חם ותה.
לפני מספר ימים פתחו "הפולקלוריסטים" מרפאת שטח קטנה בסמוך לאחד מעברי הגבול מצידו האוקראיני. המרפאה אוישה ע"י פרמדיקים וחובשים. הם התקשו להתמודד עם המצב ופנו אלינו בבקשה לגייס
רופאים למשימה.
אתמול בערב חצינו לראשונה את הגבול
לאוקראינה. לאחר מספר תקלות במעבר הגבול הפולני עברנו לצד האוקראיני.
קשה לתאר את המראות, טורים ארוכים של אוטובוסים עמוסים, נשים וילדים עומדים בקור העז עם ציוד מועט על הגב, במזוודות או בשקיות .בשעות הלילה המאוחרות הטמפרטורות ירדו עד מינוס 10.
ילדים מתרוצצים ומתחממים, אחרים בוכים. אימהות מותשות.
פגשנו את לריסה, אחות בבית החולים שעזבה את קייב לפני כ 14- יום מלווה ב2 בנותיה הצעירות. הקטנה ,אירנה, תינוקת מתוקה עם עיניים כחולות ומאירות מעורסלת בחיקה ויונקת. בעלה של לריסה נותר בקייב. לא ברור מתי יתראו. לריסה מספרת שלא הייתה לה ברירה אלא לצאת מהעיר כדי להציל את בנותיה. לולא כן הייתה מעדיפה להישאר לסייע למדינתה. פליטים מדווחים כי רוח ההתנדבות למשימות ההגנה היא השולטת בקרב הנותרים במדינה.
למחרת, במשמרת הלילה, מאחד האוהלים נשמע בכי לא פוסק של ילד, ניגשנו לראות אם נוכל לסייעת פגשנו את אימו חסרת אונים. הילד בן הארבע חרש ויש לו שתל שבלול. ההמולה הרבה באוהל גורמת לו לאי שקט ניכר. העברנו את האם ובנה לאוהל מנוחה שקט הסמוך למרפאה. הילד נרגע והאם זכתה לכמה דקות של מנוחה.
העבודה הרפואית במרפאות השטח בצד
האוקראיני של הגבול התנהלה כמעין כוננות. נשים צעירות ובריאות וילדים חמודים. כולם עייפים, מותשים ומודאגים. רבים מבקשים כדורי הרגעה לאור חרדות וחוסר מנוח. אחרים
סובלים משיעול והתקררות, חלקם מבקשים תרופות קבועות. לעתים שוטר אוקראיני מדווח על מקרה רפואי ומזניק את הצוות ברכב להיכן שצועדים הפליטים בדרכם לעבר הגבול.
בשלב האחרון לפני היציאה מאוקראינה, לאחר המתנה של שעות-ימים בחוץ, באוטובוסים ובאוהלים נדרשים
הפליטים לנוע ברגל בקבוצות אל עבר הגבול מרחק של כ2 ק"מ. ההליכה הזו מהווה לעתים את הקש ש"שובר
את גב הגמל".
בעומדנו קרוב לשער הגבול ראינו אשה צעירה צועקת ובוכה. בנה הקטן בן השנתיים בזרועותיה. אחותו, בת העשר קוראת: "תצילו אותן". נגשנו אל האשה וראינו את הילד שקט בזרועותיה, היא סיפרה שלקראת סוף ההליכה ראתה שהילד הולך לא יציב ולפתע איבד את הכרתו, החשש העיקרי היה היפותרמיה. ביקשנו להזעיק אמבולנס שהגיע תוך דקות ספורות מהצד הפולני של מעבר הגבול.
בשעות הקטנות של הלילה התמעט זרם הפליטים. מי שנותר המתין באוטובוס או באוהלים. אנשי המשמר האזרחי, התושבים שמסייעים בחלוקת מזון וציוד התקבצו סביב החימום באוהל ושרו יחד שירים אוקראינים מסורתיים. אלבינה ואלכס הצטרפו אליהם. חוויה מרגשת בימים קשים. רוח הפטריוטיות באוקראינה באה לידי ביטוי בהתגייסות המונית למשמר האזרחי.
בדרכינו חזרה לפולין הצטרפנו לחלקו האחרון של טור הפליטים הארוך במעבר הגבול. לרגעים הרגשנו אולי אלפית מתחושת הקור ,הייאוש, התסכול וחוסר האונים האופפת אותם במסעם. קשה להבין כיצד מתרחש אסון בסדר גודל כזה, מעשה ידי אדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה