המשימה בסרביה עומדת לפני סיום. מחר אצא לבלגרד בדרכי חזרה ארצה. עמוסה בחוויות ותובנות ושוב.. מרגישה שהנתינה ממלאת אותי במשמעות.
לפני היציאה לדרך התלבטנו בעניין הסתרת זהותינו מסיבות בטחוניות, חששנו מעט מהמפגש עם "אויבים"...
היום, לאחר שבועיים של עבודה, אני מרגישה שהחשש היה מיותר. בחרנו שלא להבליט את זהותינו באמצעות הנפת דגלים כדי למנוע אי נעימות.. אולם כל מי שש
אל לזהותינו נענה בתשובה ברורה:ישראל. פעמים רבות ההפתעה על פני המטופלים התחלפה מיד בהכרת תודה.
התרגשתי מאד מהמפגש המיוחד עם העיראקים, האפגנים ובעיקר עם הסורים. כשעלה נושא זהותינו וגם כאשר לא עלה... תחושה חזקה שבין אנשים טובים ומאמינים אפשר לגשר על כל הפערים.
חלפה בראשי שוב ושוב המחשבה , איך על אדמת סרביה רופא ישראלית יהודיה, רופא ישראלי ערבי נוצרי ורופאה ישראלית ערביה מוסלמית מטפלים בפליט סורי או עיראקי.
המפגש הכמעט בלתי אפשרי הזה גרם לשני הצדדים להתחזק באמונה שבני אדם הינם בני אדם...
מצאתי את עצמי נפעמת מהעובדה שהחיבור האנושי חזק
יותר מהפוליטיקה והשנאה אליה אנחנו מתחנכים.
פגשתי אנשים שמתוך בחירה או בהיעדר ברירה ארזו ארזו תיק קטן, מזכרת מחייהם הקודמים והם מקווים להגיע לחיים חדשים. הבגדים שלגופם ,שכבות שכבות, והשמיכות שקבלו בדרך עוטפים אותם במסעם.
אנשים במנוסה, בורחים לעתיד טוב יותר להם ולילדיהם...בדרכם הם מתנתקים מהצרכים והאינסטינקטים הבסיסיים. התמודדתי עם מקרים בהם מצבים רפואיים דחופים דרשו פינוי לבית החולים והחולה סרב לאור הדחף להמשיך הלאה.. הם חזרו ומלמלו: גרמניה,אוסטריה,שוודיה...
פגשתי לדוגמא, בחור סורי בן 40, משכיל, עם חשד לארוע לבבי לאור כאבים בחזה, קוצר נשימה והזעה שבחר מתוך מודעות ליטול אספירין ולהמשיך בדרכו.
המקרה הקשה ביותר בו פגשתי היה תינוק עיראקי , כורדי, בן 8 חודשים שסבל מדלקת ריאות קשה. התינוק הגיע למרפאה כשהוא אפטי, חיוור, סובל משיעול וקוצר נשימה. הוא טופל במרפאה באינהלציות ובאנטיביוטיקה ולאור החמרה במצבו המלצתי על פנייה לבית החולים. האם שהיתה לצידו סרבה. לאחר שעות של נסיונות שכנוע באמצעות מתרגמים היא הסכימה להתלוות אלי לבית החולים. בשלב זה הצטרף אליה בחור צעיר בן 15,אחיה. הנער היה אחראי על קבוצת הנשים העיראקיות. הבעלים המתינו בגרמניה.
הילד פונה באמבולנס. לבית החולים. הביקור בבית החולים היה חוויה מיוחדת. מבנה מוזנח ומלוכלך שמהווה מרכז רפואי הנותן שרות לאזור נרחב. התרשמתי שהצוות הרפואי היה אדיב ומקצועי. לאחר בדיקה ראשונית הרופא הסכים עם אבחנתי. מצבו של הילד היה קשה . סטורציה 84. הוא טופל באנטיביוטיקה דרך הוריד והומלץ על אשפוז להמשך טיפול. הנער הן ה15 סרב!! האם סרבה להישאר עם התינוק לקבלת טיפול. הרופא התורן הזמין את הרופאה הבכירה ויחד ניסינו לשכנע את האם ואחיה בעזרת מתורגמנים. נאלצנו לומר באופן ברור שהילד עלול למות בדרכו לגרמניה. הנער הגיב בערבית ואמר "הכל בידי האל". הנער חתם בטביעת אצבע על השחרור מבית החולים. בהיעדר ברירה אחרת הילד טופל באנטיביוטיקה דרך הפה ונשלח. לדרכו להמשך המסע.
פגשתי גם את נסרין, נערה בת 17, אם ל2 ,שהגיעה מבוהלת למרפאה לאחר שבתה בת השנתיים אבדה את הכרתה לאחר שסבלה מירידת חום הגוף.
..ואת הנערה בת ה19 ובעלה שאיבדו את האח בן ה15 לאחר שנשלח בחזרה ממקדוניה ליוון כשמסמכיו נשדדו.
האנשים שפגשתי במסע הזה ילוו אותי במחשבותי. במקביל לתחושת חוסר האונים הם שידרו גם תחושה של כח ותקווה. המפגש בינינו נתן לי הוכיח לי שוב ושוב שכאשר אנשים מסתכלים האחד בפניו של השני המחיצות נופלות והחום האנושי מאפשר הזדהות וקרבה.
אני מודה על האפשרות שנפלה בחלקי להמשיך ולטפח בי את האמונה והתקווה שהעולם הינו מקום נעים וטוב אם רק נדע לחזק את הכוחות הטובים הרבים המצויים בו.
