מזה יומיים שאנחנו עובדים במחנה. המרפאה שלנו הממוקמת במכולה הינה קטנה , מעט מחוממת ונעימה. דרך העבודה הותאמה לסיטואציה. הפליטים הינם במב נפשי של מנוסה. הם מעוניינים להמשיך בדרכם ולא להתעכב.
מאיה ואימן, הרופאים הצעירים והמקסימים, דוברי הערבית, מסתובבים בין התורים הארוכים ושואלים האם יש צורך בעזרה רפואית. לכשהפליטים שומעים את הרופאים פונים אליהם בשפתם מיד מאיר חיוך גדול את הפנים והם פותחים את לבם. הם מבקשים סיוע במתן מידע, נעליים וגרביים וגם סיוע רפואי.
במידה ויש צורך הרופאים מורשים להוציא את המטופלים מהתור ולהביאם ישירות למרפאה. לעתים החשש מפרידה משאר בני המשפחה שאינם יכולים להתקדם עמו מביא לעיכוב בטיפול.
הפליטים מגיעים באוטובוסים ב"גלים" ע"פ תנועת הרכבות ממקדוניה. עיקר הפונים סובלים ממחלות דרכי נשימה עליונות, דלקות ריאות, זיהומים עוריים לאור פציעות קלות ולאור העובדה שלאורך כל המסע אין להם מים זמינים לרחצה (למעט הגשם), דלקות בדרכי השתן
המטופלים מבקשים לקבל את הטיפול בהקדם ולהמשיך בדרכם בכל מחיר כמעט. אמש בדקתי ילדה ,בת 6, שסובלת מזה 4 ימים מכאבי בטן, במגמת החמרה. בבדיקתי התרשמתי מרגישות בבטן ימנית תחתונה. באבחנה מבדלת-דלקת התוספתן (אפנדציטיס). המלצתי על פניה לביה"ח. האם סירבה בכל תוקף. המלצתי על מעקב למספר שעות במרפאה ושוב נתקלתי בסירוב. נאלצתי לקהל החלטה רפואית שטיבה מוטל בספק ולטפל באנטיביוטיקה מתוך הבנה שהילדה יוצאת כעת לנסיעה שאורכת 14 שעות ברכבת, ללא עצירה ולא ברור מתי תבדק שוב..
הבוקר טיפלתי בילדה בת 7 ,מריה, שלפני 3 שבועות נפגעה בהפצצה בביתה אשר בחלב, סוריה. אביה נהרג. אמה ו2 אחיה יצאו לדרך בליווי הדוד שפצוע אף הוא מקליעים ברגליו.
מריה הגיעה למרפאה לצורך הוצאת התפרים מהירך. לאור הזמן שעבר נוצרה דלקת סביב התפרים. הילדה נראתה מפוחדת ומבוהלת. כמו כן היא סבלה משפשפת קשה שהקשתה עליה את ההליכה.
לאחר הטיפול מריה ואחיה התכבדו בביסקויט ומיץ. בצאתם מהמרפאה זכינו לראות את פניה המחייכות.