שבועיים עמוסים של משימה רפואית בפיליפינים עומדים להסתיים
במהלך השהות לא הצלחתי להתרגל למראות הקשים.
.
העבודה הרפואית היומיומית הייתה מיוחדת
במינה. המפגש עם אוכלוסייה כפרית -מצריך חידוד של כישורי האבחנה, בהיעדר בדיקות עזר
וכן חשיבה יצירתית באופן הטיפול לאור היצע מצומצם מאד של תרופות.
המפגש האישי פתח לי צוהר אל עולמם של אנשים שגורלם לא שפר עליהם. רבים מהם חיים
בתנאי עוני קשים ומתמודדים עם אסונות הטבע המחמירים את מצבם. פגשתי אנשים שאיבדו בסופה
את בני משפחותיהם ואחרים שעדיין לא יודעים מה גורלם של יקיריהם. על קירות העיריה תלויות תמונותיהם של נעדרים רבים.
פגשתי דייגים שאבדו את סירותיהם וחקלאים
שאיבדו את מקור פרנסתם לשנים הקרובות.
זכורים לי במיוחד שני ילדים בן 5 ובת 8
שנים שהגיעו ללא מלווה מבוגר אל המרפאה. האחות הגדולה והאחראית , בת ה 8, ספרה שאחיה
חלש. בדקתי אותו ואבחנתי דלקת ריאות. לשאלתי ענו האחים, כי אמם נפטרה לפני שנתיים במהלך
לידת אחיהם הקטן , הם נותרו 10 אחים . אביהם עובד בשדה האורז ולכן לא יכול היה ללוות
אותם למרפאה.
רבים מהמטופלים שיתפו אותי בחוויות הקשות
שעברו עליהם בעת הסופה אותה הם מתארים כ"פחד מוות". המים שטפו את הבתים באזור
החוף. רבים טבעו ואילו אחרים ניצלו הודות לטיפוס על עצי הקוקוס הגבוהים או שנאחזו בשאריות
הברזל, על גגות בתיהם, במשך מספר שעות. רבים סיפרו על חרדותיהם, קשיי שינה והתמודדות
קשה עם הפחדים של הילדים.
הודות לצוות המקומי עמו עבדנו בשיתוף פעולה
הדוק, הכרתי לראשונה את התרבות הפיליפינית שדוגלת בחיוך כ"ערך". הפיליפינים מעידים על עצמם כי הם מחייכים תמיד ואכן
העובדה הזו בולטת מאד, בעיקר על רקע מראות ההרס והחורבן.
בימים הראשונים עם הגיענו לטקלובן, הייתה
תחושה קשה של חוסר אונים, הרחובות היו שקטים. ואולם, בתוך ימים בודדים החלה העיר להתעורר
מתרדמתה. השקט התחלף ברעש של בנייה מחדש, הלמות הפטישים נשמעה מכל פינה, קבוצות מתנדבים
ועובדים בשכר החלו לפנות את ערמות הפסולת הגדולות ברחובות הראשיים. עשן שריפת הפסולת השתלט על העיר וצרב את העיניים. בימים האחרונים, רבים מהמטופלים
סיפרו כי בנו למשפחתם "בקתת ניפה", בקתה מסורתית שקירותיה וגגה עשויים מעלי
צמח הניפה. בניית בקתה קטנה אורכת כ 3 ימים. ארגוני סיוע קטנים עוזרים לחלק מהמשפחות באספקת ציוד: עצים ומסמרים.
אנשי הפיליפינים הינם נוצרים מאמינים. ההתרגשות,
לאור העובדה שהגענו מישראל, הייתה גדולה. נהניתי לספר שאני מתגוררת בגליל, ליד נצרת.
זכינו לקבלת פנים חמה אוהבת ומעריכה. סיפרו לנו בגאווה לא מבוטלת כי הפיליפינים היו
מן המדינות הבודדות שפתחו את דלתן ליהודים לאחר מלחמת העולם השניה וכן שתמכו בהצבעה
באו"ם בהקמת מדינת ישראל.
במהלך השהות בפיליפינים התרגשתי, מדי יום,
מההבנה שאנחנו חלק מ"עולם קטן אחד". ארגוני סיוע גדולים וקטנים מכל
רחבי העולם הגיעו אל הפיליפינים לסייע כל תחומי החיים. החל ממהנדסים, נגרים ואנשי מקצוע
המסייעים בבניית הבתים וכלה באזרחים ותיקים
שבאו לעזור בבתי החולים. הישיבות באגף הבריאות, הנערכות מדי יומיים לצורך התעדכנות
תאום והפניית הצוותים לאזורים שזקוקים לסיוע, פרסו תמונה מרשימה של הכוחות הבינלאומיים.
אנשי הפיליפינים נרגשים מהעזרה שהעולם מגיש
להם. הם הודו לנו וברכו אותנו באופן אישי בכל הזדמנות.
בשלב זה , חודש לאחר האסון, עיקר הדגש בתחום
הבריאות מופנה כעת לחיסון האוכלוסייה במטרה למנוע מגיפות וכן לטיפול נפשי בניצולים.
ישראל, למודת הטראומות, לוקחת חלק חשוב
ופעיל גם בשלב זה של העבודה. משלחת ההמשך של הארגון שלנו צפויה להגיע בעוד יומיים לשטח
, המשלחת תכלול צוות פסיכולוגים ומטרתה לעסוק בהכשרת מורים כמרים ומנהיגים מקומיים
לטיפול בטראומה.
אני נרגשת מאד מחזרתי הצפויה הביתה אל אהוביי,
מלאת חוויות ,סיפוק ותובנות .....
