האדמה רועדת.

העבודה היומיומית שאבה אותנו עמוק פנימה. בתוך ימים ספורים אנחנו מרגישים בשיא הפעילות. העבודה מתבצעת ב2 מחנות פליטים ובבית חולים . הפעילות מגוונת ועוסקת בתחומי חינוך , טיפול בקבוצות ,הדרכה ובריאות.

אני מוצאת את עצמי פעמים רבות במהלך היום מופתעת מהסיטואציות ההזויות.

כראש המשלחת אני ממונה בין היתר על קשרי החוץ. ארחנו את שגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקאנית ועמו 2 נציגי הסוכנות להתארח במעונינו ,לצורך דיון על תמיכה בפרויקט מחנה הפליטים "שלנו". (ההתנהלות כמו בבית: אני מזמינה, והחברה מבשלים, אני לא סוציומטית..עוזרת באירגון ובנקיון). הפגישה היתה נעימה ומועילה. היום הצטלמתי לסרט דקומנטרי קנדי בנושא שיקום האיטי...(עמיר הורה לי להרטיב את השיער לסידור השבונצים ..).

כרופאה שיתפתי היום פעולה עם הצלב האדום בהפעלת מרפאה ניידת ב"מחנה שלנו". ערכתי בדיקה כמעט וגינאלית למטופלת באוהל כששני רופאים מקומיים מחזיקים שמיכת מילוט כפרגוד...

אמש נקראתי לביקור בית. החולה, בן 32, מתגורר בחדרון בגודל מזרון זוגי. בחדר מצוי מזרון ועליו בגדים וציוד ובמרכזו שכב החולה, שנראה חלוש. באנמנזה הבנתי כי הוא סובל מחום כאבי בטן, שלשולים ושיעול מזה שבועיים. בבדיקה- התרשמתי מדלקת ריאות קשה וכן סימני צהבת. בדיקת הבטן גילתה כבד מוגדל ורגיש. לאור העובדה כי הסיכוי שהבחור יגיע לבית החולים קטן וכן לאור יכולת הטיפול המוגבלת בבית החולים-החלתי טיפול אנטיביוטי ומתן נוזלים וקבעתי לבקרו בעוד יומיים. ההתנהלות כל כך שונה, ללא תפקודי כבד, ללא צילום חזה, ללא ס"ד, בדיקת צהבת? איידס? לפט וספירה?

לאחר יומיים לאור התדרדרות במצבו פינינו אותו לביה"ח האמריקאי. בבית החולים הוא אובחן כסובל מדלקת ריאות +אידס..

בבית החולים המקומי בו אני מתנדבת הפעילות מתבצעת על טהרת המתנדבים. נועה שהיא מרפאה בעיסוק במקצועה, מוצאת עצמה מנקה פצעים עמוקים .באחד הימים נאמר לה כי היום חסרים רופאים ואחיות והיא התבקשה להיכנס למיון.. ביום ראשון שימשתי כאחראית מיון..נשאלתי גם אם יש ביכולתי להרדים מטופלים לפני ניתוחים...

קשה להאמין אך הצרפתית שלי משמשת אותי באופן שוטף. אני מופתעת לטובה מיכולת התקשורת שלי. למעשה בחלק גדול מהקבוצות הטיפוליות אני משמשת כמתרגמת. כך מצאתי עצמי היום מעבירה בצרפתית פעילות דמיון מודרך בצרפתית לקבוצת מורים במאהל צבאי של צה"ל , בהנחיית עמיר. (אוהלי צה"ל משמשים כמבנה לבית הספר).

לאור 3 רעידות אדמה ב24 השעות האחרונות (עוצמה 4.7) עברנו להתגורר באוהל מחוץ למבנה הדירה. "ברומא התנהג כרומאי"

מדי ערב אנחנו עורכים שיחת שיתוף. כמי שמעולם לא השתתפה בקבוצות טיפוליות אני מופתעת מההנאה הרבה שיש לי משיחות השיתוף הללו. החוויות שאנו עוברים עמוקות ועיבודן דרך שיחות עם החברים מקלה וחשובה. האווירה בינינו מיוחדת ומהווה עוגן נעים לעבודה.

להשתמע בקרוב

שרון.

בוקר ראשון בהאיטי.

המעבר היבשתי מסנטו דומינגו אל האיטי העביר אותנו בהדרגה מהרפובליקה הדומיניקאנית, שוקקת החיים,אל האיטי החבולה. פדרו, הנהג הזהיר והמסור, השמיע לנו מוסיקה לטינית מקומית, קצבית. הנסיעה ארכה כ6 שעות . בצידי הדרכים ראינו רחובות שוקקי מסחר זעיר, דוכני בננות, אננס וחצילים, פנים מחייכות ואוירה לטינית שלווה.

מעבר הגבול היה עמוס במשאיות ועליהן ציוד ואנשים לרב. בלאגן. לא היה כל צורך בהחתמת או הצגת הדרכון. המעבר בכיוון זה של הגבול פתוח לחלוטין. בכיוון ההפוך הכניסה להאיטינים (זה המינוח המקובל כאן) אסורה ללא ויזה.

במהלך הנסיעה בתחום האיטי החשיפה לזוועה שהתחוללה כאן הדרגתית למדי. הדרך לפורטו פרינס, עיר הבירה, זרועה בכפרים קטנים, אגם, צמחיה, ללא רמז לרעידת האדמה.

בכניסה לעיר החלנו לראשונה לראות את ההרס. באזורים מסוימים העיר חרבה. רחובות שלמים במרכז העירהפכו לעיי חורבות. בין ההריסות ניתן להבחין בחפצים אישיים, לעיתים תמונה סוראליסטית של ציור שנותר עומד על תילו במרכז קיר שרובו קרס. חודש אחרי שהאדמה רעדה תחת רגליהם אנשי האיטי מנסים לחזור לחיות. בין ההריסות דוכני אוכל ומסחר זעיר. רבים מהתושבים איבדו את בני משפחתם ואת בתיהם ומתגוררים במחנות פליטים המפוזרים ברחבי העיר. חלק מן התושבים שביתם נותר עומד, חוששים ללון בבית וישנים אף הם במאהלים. ברחבי העיר נקודות לחלוקת מזון ומים.

האיטי היתה ועודנה מדינה ענייה. זוהי המדינה היחידה שקמה בעקבות מרד עבדים. תושבי המדינה הינם כהי עור ודוברים קראולית וצרפתית. רב תושבי המדינה הינם קתולים ומאמינים בוודו. יש בינהם המאמינים כי האסון שקרה להם הינו תגובה לחוסר אמונתם המספקת. אחרים מאמינים ע"פ תורת הוודו כי מדובר בתוצאה של כישוף שהוטל.

בתוך כל הזוועה הנוראה הזו, מחמם את הלב לראות את ההתגייסות העולמית בדמות אנשים פרטיים וארגונים קטנים מכל העולם שעזבו את ביתם לזמן מה ובאו לעזור כפי יכולתם, ללא קשר למקצועם. פגשנו אנשים טובים שמתנדבים כסניטרים בנשיאת אלונקות בבית החולים, אנשי חינוך, רפואה ועוד. רבים מהמתנדבים מתגוררים במחנות מסודרים של הצבא האמריקאי ואחרים מתגוררים במלונות שנותרו עומדים. המפגשים בין אנשי הסיוע ממדינות העולם מלווים בתחושת התגייסות משותפת "עולם קטן ושל כולם". החוויה הבינלאומית הזו נותנת כח ותחושת אופטימיות עמוקה של "ביחד".

אנחנו, חברי משלחת נתן, מתגוררים בדירה נוחה ובה מטבח, במרכז העיר. הדירה הינה חלק ממלון שחלקו הקדמי קרס ברעידה אולם אגפי המגורים האחוריים נותרו עומדים. תנאי המחייה נוחים מאד. חשמל מסופק בכל שעות היום , סופרמרקטים עמוסי מצרכים וכל טוב (כולל פינוקים).

להאיטינים ארגנו הכוחות הזרים(או"ם, הצלב האדום, הצבא האמריקאי) נקודות לחלוקת מים ומזון. מבצעי חיסון המוניים (טטנוס) נערכים במחנות האוהלים והדרכה להיגיינה.

המתנדבים הרבים מקפידים שלא לאכול או לשתות "בחוץ", לאור הרגישות הרבה.

זהו, אני כבר כאן מתחילה להרגיש בבית. מוקפת באנשים טובים ובהרבה עבודה.

תמונות נוספות בקישור מצ"ב:

http://picasaweb.google.com/lh/sredir?uname=shlomo.shaul&target=ALBUM&id=5440924790246858401&authkey=Gv1sRgCK3SufjDqcu0DA&invite=CIuZyM0M&feat=email

האיטי - משלחת סיוע

איזו התרגשות.....

לפני חודש מיד לאחר אסון רעידת האדמה בהאיטי קבלתי פניה ברשת הרופאים באינטרנט הקוראת להתנדבות במסגרת משלחת סיוע של עמותת נתן. העברתי את פרטיי ומלאתי טפסים. קבלתי מייל עידכון אודות משלחת שיצאה ומאז לא נוצר קשר בין העמותה לביני.

ביום חמישי אחה"צ בעודי בפארק עם אביב, קבלתי פניה טלפונית ונשאלתי לגבי נכונותי לצאת למשלחת בעוד 5 ימים. מכאן ואילך הארועים זרמו ושטפו. במהלך סוף השבוע התלבטתי עם שלמה בעיניין (אם לומר את האמת ההתלהבות של שנינו לא הותירה הרבה מקום להתלבטות.) .ביום ראשון זומנתי לראיון ובשעות אחה"צ התבשרתי כי אני צפויה לצאת בראש צוות המיועד להחליף את הצוות הפועל בהאיטי בחודש האחרון.

ההתארגנות המהירה כללה חיסוני בזק, אריזה זריזה, פרידה מהמשפחה ומהחברים ושינוי תוכניות שנקבעו מראש.

בחרתי להיפרד מהילדים בשיחות אישיות , כצפוי כל אחד הגיב בדרכו:

שלו- "וואו, את באמת נוסעת לשם?אני יכול להצטרף?תביאי לי מזכרת מהאדמה )שרעדה) , תמונות וגם שטר אם יש להם..."

אלי- "זה קצת עצוב אבל זה גם טוב, כי תעזרי לאנשים...כשניסתה להחליף שוב ושוב נושא שיחה אמרה- אני מנסה לחשוב על דברים אחרים אבל לא מצליחה.."

שי- "אמא, אבל זה מסוכן, עלולה להיות רעידת אדמה נוספת". לאחר שהבהרתי שנשהה במקום מוגן הוסיפה ואמרה:"שום מקום אינו מוגן כשהאדמה רועדת".

אביב- "לא בא לי שתסעי...."

ושלמה....."נשמע לי חוויה מדהימה!!! קצת ארוך..אבל נתגבר."

וזהו, לפני שהספקתי לעכל אני כבר במדריד בדרכי לסנטו דומינגו המכונה גם :"הרפובליקה הדומיניקנית". משם אנחנו צפויים להמשיך בדרך יבשתית לפורטו פרינס, האיטי.

כמה מילים על עמותת נתן- הקואליציה הישראלית לסיוע הומניטרי בינלאומי. עמותה על טהרת מתנדבים הפועלת ברוח מורשתו של אייבי נתן. העמותה מאגדת גורמי סיוע שונים הפועלים במשותף לסייע לקהילות ומדינות במשבר הומניטארי. נתן מתמקדת ב3 תחומי סיוע- יחידה לוגיסטית המעניקה סיוע תומך חיים- מזון, ביגוד,קורת גג..יחידה רפואית ויחידת פוסט-טראומה לתמיכה נפשית. בעבר סייעה נתן לטיפול בנפגעי הצונאמי,טיפול בפליטים באפריקה, ובגאורגיה.

ימים מספר לאחר רעידת האדמה בהאיטי שיגרה נתן משלחת סיוע ראשונית בראשותו של פרופ אלי שוורץ. מאז נשלחו 2 משלחות נוספות.

נתן עוסקת בבניית תשתית לסיוע ארוך טווח- שיקום, טיפול בפליטים ויתומים,פיתוח שרותי רפואה קהילתיים וסיוע פסיכוסוציאלי.בשנה הקרובה מתעתדת העמותה לשלוח 12 צוותים רב מקצועיות לשהייה בת חודש בהאיטי. (במידה וגיוס התרומות יאפשר)

הצוות הנוכחי כולל רופאת משפחה (אני...), מרפאה בעיסוק (נועה), הדרכת נוער (יהונתן), עובד סוציאלי (עמיר).

שיהיה לנו בהצלחה....

דרך אגב-כנראה ששרותי האינטרנט הלוויני בעיר מאפשרים תקשורת לא רעה..אתם מוזמנים לכתוב לי.