בלוגל'ה (בלוג על לה )

לאחר הטיול הארוך בעמק ספיטי וקינור (מהפרק הקודם) והדרך הארוכה הגענו ללה.
לה- עיר הממוקמת במדינת קשמיר, באזור לדאק- האוטונומית , בעמק ההינדוס, מוקפת מדבריות והרים מושלגים. השילוב המיוחד של שלג , מדבר, עמקים והרים יוצר עיר מיוחדת המהווה מקור משיכה לטיילים במיוחד לאור שפע אפשרויות הטרקים שמסביבה.
עונת התיירות בלה קצרה במיוחד (יולי עד תחילת אוקטובר). בשאר חודשי השנה ניתן להגיע אל העיר בטיסה בלבד ומספר התיירים מועט מאד (אם בכלל..). בחודשי החורף הטמפרטורה מגיעה עד 20- ....
אבל... בעונת התיירות העיר פורחת.

אנחנו הגענו טרם פתיחת העונה וראינו איך בן לילה חנויות נטושות הופכות למסעדות קטנות ולמשרדים המארגנים טרקים, טיולי אופניים, טיפוס ועוד.. (ויש פה המונים כאלה). שווקים טיבטיים קטנים מופיעים כפטריות. בתים פרטיים הופכים לגסט האוסים מקבלי פנים והתיירים שוטפים אט אט את הרחובות.
עם הגעת התיירים מתמלאת העיר פעילות והופכת לשוקקת חיים.בפתח משרדי הנסיעות תרמילים עמוסי ציוד, ארגזים נערמים לקראת טרק, ג'יפים יוצאים וחוזרים, האנשים המוכרים נעלמים למספר ימים ושוב חוזרים שזופים ומלאי חוויות.
בשבוע הראשון לשהותינו פה התמקמנו בגסט האוס בבית משפחתי. החדר שלנו עם אוירה נעימה, חלונות גדולים הצופים אל גינת ירק (כמו בתים רבים בלדאק המגדלים ירקות לצרכיהם).

שלמה פינק אותי מדי בוקר בדלי עם מים חמים לרחצה. עייפים מהמסע לכאן, העברנו את הימים הראשונים ברגיעה, ילדי בית הספר (כיתות א' וג') התקדמו בשיעוריהם.
פגשנו משפחה נחמדה (חנה, מיכאלה ואסף) שמתגוררים מזה שנה בפונה (דרום הודו) ויצאו לטייל בחופשת הקיץ. בילינו יחד את הימים בארוחת בוקר במאפייה, בשיטוט ברחובות השוק, חגגנו יחד את חג השבועות

ואכלנו יחד במסעדות המגישות בעיקר פיצה , ספגטי ולעיתים אוכל הודי.
החטיף המרכזי האהוב ביותר עלינו הוא "לדר משמש". האזור עשיר מאד במשמשים, אבל זו לא העונה, ולכן ניתן למצוא משמשים כמעט בכל צורה (ריבה, משמש יבש, מיץ משמשים, גרעיני משמש, אבקת משמשים להכנת תרכיז,קרם פנים ממשמש, שמן משמש ועוד...). הגברת המוכרת לנו את הלדר מכירה אותנו אישית והילדים לוקחים ישירות מהארון את התוצרת.
באחד הימים עלינו ל"שנטי סטופה" (סטופה ובה פסל בודהה גדול הממוקם על ראש גבעה הצופה אל העיר). הילדים עסקו בציור הסטופה (דרך מיוחדת לשמור זכרונות שהם אימצו במהלך המסע).

בהזדמנות אחרת, יצאנו לאזור העמק , על שפת נהר הסינדוס. במקום נערך אירוע חגיגי במסגרת חג שנתי. האירוע כלל מופעי ריקוד ושירה מאזורים שונים בקשמיר ובלדאק וכן תפילה משותפת לשלום (פוג'ה) לבני הדתות השונות בקשמיר (מוסלמים, הינדים ובודהיסטים). את האירוע כיבד בנוכחותו ראש ממשלת קשמיר.
לאחר שבוע של מנוחה הבשילה העת לצאת לטרק. בחרנו בטרק שאינו קשה במיוחד (הוא מכונה בייבי טרק) ומתמקד בביקור בכפרים ("טרק בדגש תרבותי"). את מועד היציאה לטרק החלטנו בעזרת עצתו של התוכי בשוק.....
(הסבר- נתקלנו מספר פעמים בחוזי עתידות מסוג מיוחד- תוכים. האדם המבקש שואל שאלה והתוכי בוחר מעטפה אחת מבין עשרות מעטפות המונחות לפניו. קריאה בקלף הנבחר עונה על השאלה הנשאלת ואף מרחיבה מעבר.... דרך אגב- מתוך קריאה בספר איזון עדין המתרחש בהודו למדנו כי חיזוי העתידות בעזרת בעלי חיים נפוץ בצורות שונות...)

הטרק-
התחלנו את הטרק בעיירה ליקיר, מרחק שעתיים נסיעה מלה. בליקיר ביקרנו במנזר ובסטופה גדולה שבמרכזה פסל בודהה מרשים. לנו בגסט האוס נחמד ובסיסי, שם גם עזרו לנו לארגן חמורים לנשיאת התיק שלנו. בגסט האוס פגשנו את צ'ופסקה, ילדה בת 10 , שמשפחתה מתגוררת באחד הכפרים הנחשלים באזור מרוחק בלדאק. היא נשלחה לעבוד בליקיר (" הכפר הגדול") כמשרתת. בתמורה היא לומדת בבקרים בבית הספר המקומי ובעלת הבית (שנראתה חביבה מאד) דואגת לצרכיה.
לנו היה לא פשוט לראותה מגישה לנו את הארוחה,עובדת בגינת הירק, שוטפת כלים, מבשלת ומדי פעם מציצה בחטף אל עבר הילדים שלנו, העטופים כל כך ומשתוללים......
בבוקר נפגשנו עם צ'ילינג (החמורן/העגלון/איש החמורים שלנו) וכן עם רומפה ונקו (החמורים הנאמנים שילוו אותנו במהלך הטרק) ויצאנו לדרך.
יום ההליכה הראשון ארך כ6 שעות והיה לטעמי קשה מהצפוי. (תרוצים: אולי בגלל הגובה +- 4000 מטר, הכושר שירד? וגם...האמת שציפיתי להליכה קלילה בין כפרים). הנוף המדברי וצבעי האדמה השונים (סגול, ירוק, אפור, חום, לבן...) בשילוב עם ההרים המושלגים באופק היו מיוחדים. הילדים התלהבו מאד מהחמורים החביבים ורכבו על נקו לסירוגין.. שי ואלי גילו שליטה מלאה בחמור ,הוליכו האחת את השנייה והתחלפו ביניהן באופן עצמאי לחלוטין. אביבי הרגישה כה נוח על החמור שאפילו נמנמה..
בשעות אחר הצהריים הגענו ליעדינו- הכפר יאנגטאנג.
עם הגיענו לכפר הקטן, ראינו בכניסה אוהל גדול וסביבו פעילות רוחשת....שאלנו : האם יש חתונה? מתי? באיזה שעה? החתן הוא מהכפר? אולי גם הכלה? לכל השאלות נענינו ב"כן!!".
וכך... כשחשבנו שאנחנו מצוידים באינפורמציה החשובה התמקמנו בביתו של ראש הכפר.
שוב... תנאים בסיסיים (מזרון מעופש , נוף מרהיב, שרותי בוץ- חור מחוץ לחדר, ללא מים זורמים).

בתו של ראש הכפר, בת ה19 התגלתה כדוברת אנגלית טובה וכך הובהר לנו שלא חתונה ולא נעליים...
למדנו שלמחרת היום צפויה להגיע הרופא הצבאי לביקור בכפר ויום לאחר מכן תיערך חגיגה בכפר לרגל חיבורם לאחרונה לרשת החשמל.
2 האירועים המתוכננים מצאו חן בעינינו וכך מצאנו את עצמנו מתמקמים בכפר למשך 3 ימים.

ביקור הרופא- בבוקר הגיעה משאית צבאית והחלה ההערכות לקראת הביקור. נבנה אוהל גדול, הוצבה טלוויזיה מחוברת למכשיר ווידאו, החיילים הסיקים הכינו אוכל (מצוין!) והחלה ההמתנה לרופא. אף אחד לא שאל מתי הרופא יגיע? למה הוא מאחר? מי בתור?
באחור של שעתיים הופיעה להפתעתנו רופאה, בחורה נחמדה, צעירה, שעובדת כרופאה כללית בבסיס המרכזי באזור ובמסגרת תפקידה עורכת ביקורים אחת לחודש- חודשיים בכפרי האזור המרוחקים כחלק מהשרות לקהילה. עם הגעתה זכתה הרופאה לכבוד רב ולאחר פריסת התרופות על השולחן החלה קבלת החולים.
כל בני הכפר (כמעט..)פנו למרפאה. הבעיות היו מגוונות (בדומה למרפאה בארץ):יתר לחץ דם, כיב פפטי,עששת,כאבי ראש... באופן מפתיע אחוז המחלות הזיהומיות היה קטן. הרופאה אישרה שכך זה בד"כ. היא הוסיפה ואמרה שאנשי הכפרים הם אנשים בריאים בד"כ . לדבריה, תוחלת החיים הממוצעת בהודו עומדת על 72-3 ואילו למרפאה הגיעו רבים מזקני הכפר בני 80+-... האוויר הטוב ועבודת הכפיים ככל הנראה משחקים תפקיד...

הרופאה רושמת תרופות למשך 3 ימים בלבד (זו ההקצבה של הצבא): אנטיביוטיקה, תרופות ללחץ דם או אחרות...את המשך הטיפול יקבלו המטופלים מאחות הכפר (ע"פ מלאי התרופות שנמצא בידיה).
הטיפול הרפואי כולו ממומן ע"י הממשלה. יש לציין כי מדובר בטיפול ברמה בסיסית. האבחנה הינה קלינית בלבד (במידת הצורך מופנים החולים למרפאה הצבאית לבדיקת שתן/דם או במקרים קשים שנדרש צילום- מופנים החולים לבית החולים בלה, במידת האפשר).
כמו בשאר תחומי החיים בהודו פרטיות הינה מילה כמעט גסה. בחדר הטיפולים נכחו בו זמנית כ10 אנשים (אבל- יש הפרדה: נשים/גברים). הרופאה דוברת הינדית ואילו רבים מהמקומיים דוברי לדאקית בלבד על כן נכח מתורגמן מקומי.
אני והרופאה המקומית החלפנו דעות בענייני טיפולים מקובלים (להערכתי מידת השימוש באנטיביוטיקה מופרזת פה...) ,במהלך היום כבדו אותנו החיילים הסיקים, כמיטב המסורת, במיני בישולים ואינסוף כוסות צ'אי. סיימנו את יום העבודה מרוצות, החלפנו מיילים ונפרדנו כל אחת לדרכה.

חגיגות החשמל- למיטב הבנתנו, 3 ימים טרם הגיענו החלה לפעול בכפר תחנה הידרואלקטרית קטנה (25KW- למבינים..). אנחנו שמחנו מאד על הגעת החשמל לאור האפשרות להטעין את המצלמה...
החשמל מסופק לכפר בשעות הערב בלבד, למשך מספר שעות בחודשי הקיץ בלבד (כל עוד המים אינם קופאים). החיבור לחשמל נעשה במסגרת תוכנית כללית בהודו שמטרתה לספק חשמל לכפרים הנידחים. אספקת החשמל צפויה להפחית את השימוש באש (זיהום אוויר ושמירת הסביבה) ולשפר את איכות חייהם של התושבים (שימוש במקרר, תקשורת- רדיו, טלויזיה, חימום ועוד...) .
לקראת החגיגות עסקו כל בני הכפר בהכנות. מכל הבתים נאספו השטיחים והשולחנות הקטנים, הגברים עסקו במשך יומיים בהקמת האוהל המרכזי, ביום שלפני החגיגה כיבסו הנשים בנחל את הבגדים המסורתיים החגיגיים ובמטבחים בושלו מטעמים...
ביום האירוע ההתרגשות הגיעה לשיאה. אנחנו לנו בביתו של ראש הכפר וההמולה הייתה רבה. הגיעו אורחים , הנשים מדדו תלבושות ותכשיטים ססגוניים . לכבוד האירוע סופק החשמל, באופן חריג, בשעות הבוקר ובאוהל החגיגי דלקו נורות החשמל למרות אור היום החזק. באירוע נכח שר התעשייה והמסחר של קשמיר, נציגי הממשל מדלהי, נזירים ונזירות מהמנזר הסמוך (שמקווים גם הם להתחבר לחשמל בקרוב...) ואורחים נוספים. פרט לנאומים והענקת מדליונים וברכות נערכו ריקודים ושרו שירים מסורתיים. אנחנו נהנינו בעיקר מצפייה במקומיים הלבושים בתלבושות הלדאקיות המסורתיות. נראה כי הריחוק של התושבים והעדר השפעות תרבותיות אחרות מאפשר שמירה על התרבות הלדאקית העשירה המתבטאת בתלבושות ססגוניות מלהיבות, שירה ייחודית ומאכלים מקומיים. המשקה המקומי הינו תה לדאקי (דומה לתה הטיבטי) המכיל חמאה ומלח (ובעינינו בלתי ניתן לשתייה...).
המקומיים ניזונים בחלק ניכר משעות היום מ"צמפה"(מעין קמח העשוי מסוג של דגן מקומי ואפוי בתנור ). הם לוקחים חופן בידיהם, טובלים בתה ויוצרים כדור אותו הם אוכלים בהנאה...
שמחנו על מזלנו הטוב שאיפשר לנו לצפות בחגיגה "אמיתית".

הערה- יש לציין כי את התזמון המצוין מבחינתנו להגיענו לכפר במהלך החגיגות אנו חבים יש לזכור לתוכי שהמליץ לצאת לטרק ביום שני...
הערה נוספת- תנאי המחייה בכפר קשים. ללא מים זורמים ותנאי היגיינה ירודים. דמיינו לכם את התמונה הבאה: בעודנו יושבים ל"ארוחת הבוקר" (צ'פאטי, ריבה וחמאה לא מקוררת) בחדר האוכל עם שאר בני המשפחה והאורחים , בעודי מורחת את החמאה לילדים על הצ'פאטי היבש דוחף איש החמורים את אצבעותיו לחמאה ומורח אותה על פניו (סוג של קרם...). הזקן שיושב לצידו, לבוש בחלוק מלא טלאים, החל במקביל לגזור את זקנו הלבן עם מספריים....
האם קשה להבין כי התיאבון לארוחת הבוקר חלף? האם צדק שלמה כשאמר לי:" לקראת השיבה ארצה נהיית היסטניסטית?" או שמא איבדנו פרופורציות?

בכל אופן...עם סיום החגיגות יצאנו בשעות הצהריים להליכה בת 3 שעות לעבר הכפר המיס. ההליכה הייתה קצרה יחסית אך רובה בעלייה . נופי המדבר הזכירו את הנגב אך תובלו בניחוח הרים מושלגים באופק. הגענו ליעדינו בשעות אחה"צ,יצאנו לסיבוב בכפר החביב והתארחנו בבית משפחה. תנאי המחייה

היו משופרים יחסית ( עדיין ללא מים זורמים אבל היו שירותים- בור בקומת המגורים).
בבוקר עלינו על האוטובוס המקומי, בדרכינו ללה (כ-4 שעות נסיעה).
בהגיענו בשעות הצהריים ללה חיכתה לנו הפתעה נעימה ומשמחת – לאור הגעת תיירים רבים בשבוע האחרון, נפתחה עונת התיירות באופן רשמי בגסט האוס המשפחתי שלנו ועל כן... הוחל באספקת מים חמים זורמים! (בחצר יש חבית גדולה המחוממת ע"י אש). עם בשורה משמחת זו פצחנו בסדרת מקלחות ולאחריה יצאנו לארוחה מפנקת (פיצה ופסטה). הארוחה הייתה טעימה במיוחד לאור העובדה כי המזון בטרק הנוכחי כלל: דאל, אורז, צ'פאטי ו...קיט קט (הצטיידנו מבעוד מועד בכמות גדולה...).

ביקרנו בכפר של פליטים טיבטי הסמוך ללה ותרנו אחר אורגת שתוכל למד אותנו את רזי המקצוע...וכך הכרנו משפחה נחמדה שארחה אותנו בביתה לביקורים יומיומיים במהלכם לימדה אותנו אם המשפחה את עבודת האריגה . ניתן לסכם ולומר כי יחד, בשיתוף פעולה, ארגנו את השטיח משפחתי שלנו...

בשבוע האחרון לשהותינו בלה הרגשנו "אווירת סוף מסלול" (יותר קניות, יותר שוקולד, פחות טיולים רגליים..) ובכל זאת-
שלמה יצא לטיול אופניים. הוא לקח "טרמפ" עם ג'יפ למעבר ההרים לרכב הגבוה בעולם (5800 מטר) ומשם ירד בדהרה מטה כשהוא רכוב על אופניו, חזרה ללה. הוא חזר קורן וסיפר שמדובר בהנאה צרופה.
ובאחד הבקרים יצאנו לסיור יומי רכוב במנזרי האזור היפים.

ההתרגשות לקראת השיבה ארצה גדולה. הילדים שלחו במייל בקשות לארוחת הערב המשפחתית ביום שישי הקרוב, מתכננים את השעות והימים הראשונים בארץ, ההתרגשות לקראת החזרה/התחלת בית הספר בשיאה (למרות שהחופש הגדול עוד לפנינו). בביתנו נערך בשבועות האחרונים שיפוץ קל וכצפוי יש עיכוב... ועל כן נראה שלפחות בשלב הראשון להתאקלמות נמשיך את הנדודים גם בארץ.

ניצלנו את הימים האחרונים בלה לכיבוס שקי השינה, סיום קריאת הספר המשותף, סיום אריגת השטיח ,סיום סריגת תיק החלילית, עריכת התמונות על המחשב , כתיבת בלוגים אחרונים וקניות... פעילויות המקנות תחושה של סיום המסע.
מחר אנו צפויים לצאת לדלהי ומשם בעוד ימים ספורים לחזור ארצה.

תמונות נוספות בקישור להלן:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/LEHLADAKH1?authkey=ss5dHjkyfnA

ספיטי וקינור, בדרך ללה.

השבועיים האחרונים עברו עלינו באינטנסיביות רבה (הרבה מעבר לקצב אליו התרגלנו) ולראשונה מאז הגיענו להודו התלוו אלינו מדריך ונהג. את תפקידו של המדריך בצוות טרם הבנו גם בסוף המסע הקצר אך הנהג עשה עבודה מרשימה ומבורכת.....
העמקים ספיטי וקינור הינם שניים מבין מספר עמקים החוצים את הרי ההימאליה. האזור נפתח לתיירים לפני כ17 שנים והביקור בו דורש הוצאת אישור מיוחד לאור הקירבה לגבול סין (טיבט).
ניתן לטייל באזור באוטובוסים מקומיים העוברים בין הכפרים או בנסיעה פרטית בג'יפ. הנסיעה עוברת בדרכים קשות ,לצד מצוקי ענק והנופים הפראיים הנפרסים מכל עבר הם מן היפים שבהם חזינו.
התמונות ממסע זה שוות הרבה יותר מאלף מילים........
אופי הטיול כלל נסיעות (ארוכות למדי) במהלכן שרנו, שיחקנו, דיברנו ונדהמנו מהנוף. שהינו יום- יומיים בכל כפר שבחרנו לאורך הדרך. לנו במגוון גדול של מקומות לינה- אוהל, גסטהאוסים, פונדק דרכים,מנזר ומקדש. המסלול עובר דרך נופים ירוקים, מושלגים אל מדבריות אפורות. בין ההרים נחבאים כפרים קטנים ונידחים. אנשי ההרים הסבירו לנו פנים והיו חביבים מאד.

עמק קינור- עמק ירוק ופורה, הררי. הנסיעה דרכו הינה עוצמתית מאד. כבישים צרים חצובים בהר וחולשים על מצוקי ענק. בעמק קינור מתגוררים הקינורים. הקינורים כצפוי דומים לטיבטים ובעצם.. הינם "טיבטים הודים". התושבים עוסקים בחקלאות (תפוחי האזור ידועים בכל הודו, לצערינו זו אינה העונה...). לבושם האופייני כולל מטפחות ראש צבעוניות לנשים הנקשרות מאחורי הראש וכובעי צמר אפורים מקושטים בבד ירוק לגברים ולנשים.

הדת המקומית הינה שילוב של בודהיזם והינדואיזם.
סאראהאן- כפר קטן הממוקם גבוה מעל העמק ובמרכזו מקדש הינדי.

במקדש הועלו עד למאה ה19 קורבנות אדם והיום נערכים בחגים טקסים מסורתיים הכוללים הקרבת קורבנות (בעלי חיים).המקדש בנוי סביב חצר ובה בית הארחה בו לנו. בערב צפינו בטקס תפילה קצר שנערך במקדש ואכלנו במסעדונת קטנה של משפחה נפאלית חביבה.הילדים שמחו להתנסות בהכנת צ'פאטי. טיילנו ברחובות העיירה, ראינו את ביתו (אחד מני רבים) של מושל האזור והתרשמנו מההרים המושלגים שסביבה.
סאנגלה- "העמק היפה ביותר בהימאליה" ( ע"פ התנ"ך..). לנו באוהל, בין עצים עמוסי איצטרובלים, למרגלות ההרים המושלגים . למרבה הצער, לא הצטיידנו מבעוד מועד בנייר טואלט ונאלצנו להתמודד עם המצב....(לא אכנס לפרטים אולם השיטה ההודית והיד השמאלית עושות היטב את העבודה).גם הגזיה לא עבדה ולכן בשלנו על מדורה אורז ודאל- מצוין

צ'יטקול- הכפר הקרוב ביותר בעמק קינור אל הגבול הטיבטי. מספר בתי עץ (אדריכלות מקומית) "זרוקים" בין הרים מושלגים. ירדנו במסלול קצר אל הנהר וחצינו אותו , כדרך אנשי המקום, רכובים על "רכבל" המופעל ידנית במשיכת חבל...
קלפה-

כפר קטן הממוקם בצמידות לעיירת המחוז (רקונג פאו). התמקמנו בגסט האוס , בחדר פינתי, עם נוף מרהיב!! לאור הגובה (3000 מטר) נשארנו 2 לילות להתאקלמות. סיירנו בין המקדשים ( הינדי ובודהיסטי) וברחובות הצרים. בקרנו בעיירה " הגדולה" ויצרנו קשר עם העולם דרך האינטרנט האיטי. (שלחנו ברכת פרידה למיכל, המורה של שלו שלצערינו נפרדת מהכיתה בסוף השנה).
נקו- כפר קטן, במיקום מקסים וגבוה (3600 מטר) על שפת אגם (ירקרק משהו...).

הרחובות צרים ועמוסים בשפע דלתות קטנות המהוות כניסה לדירפת (מונח המתאר את מקום המגורים המשפחתי של העז, כבשה, פרה, יק, שור ואם יש גם חמור). הבתים, בתי עץ ציוריים, שבינהם גלגלי תפילה בודהיסטים ואבנים עליהן חרוטות מנטרות בודהיסטיות. התושבים המקומיים נראים כלקוחים מסרטי אנתרופולגיה דקומנטריים. כמו תמיד, הוזמנו לצ'אי וכן צפינו בעבודה מקומית של אריגה בנול (למחרת, הבנות בנו נול קטן וארגו צעיף לבובה עלמה).

לנו, שוב, באוהל. התמקמנו על שפת האגם, בנקודת התצפית הטובה ביותר. בישלנו ונהננו ממלון אלף כוכבים.. הילדים התנסו בכתיבה ובציור בעזרת מקלות עץ מקומיים מחודדים שנטבלו בכסת דיו, כדרך ילדי הכפר.
מוד- כפר קטנטן, הממוקם בעמק פין (ערוץ קטן של עמק קינור), הכפר האחרון שיש אליו גישה עם רכב.
התארחנו בגסט האוס משפחתי קטן. בסמטאות הכפר הסתובבו המוני ילדים מנוזלים, לבושים בשכבות, סוחבים את אחיהם הצעירים על גבם. (ילדים בני4-5 סוחבים את אחיהם בני השנה...),

ובינהם- המוני עיזים וגדיים מקפצים. בחצרות- יקים שעירים הקשורים בנזם. בבוקר יצאו היקים למרעה והכבשים עברו גז. משלחת של "עושי שמיכות" מכפר סמוך הגיעה והפכה בתוך דקות את ערמות הצמר לשמיכה נעימה.
בשדות שמסביב עבדו הנשים מלוות בילדיהם הקטנים ונתנו משמעות אמיתית לעקרון הרצף.(גם בצידי הדרכים פגשנו נשים וגברים המלווים בטפיהם ועוסקים בעבודות חציבה ופינוי ציר התנועה).
הכפר היה מלא שמחה ופעילות. כולם עסוקים במלאכות שונות...

עמק ספיטי-
המעבר לעמק ספיטי לווה בשינויי צבעים ואווירה. הנוף הפך מירוק לחום מדברי. ההרים המושלגים התקרבו. התושבים המקומיים מתגוררים בכפרים הרריים קטנים. בכניסה לכל כפר יש שלט המציין את מספר ה"נשמות" (SOULS) בכפר (125-250 בממוצע). הנשים עוטות מטפחת צבעונית על ראשן אך הקשירה היא מלפנים (בניגוד לאנשי קינור). הילדות המקומיות עוטות מטפחת צבעונית או כובע סרוג בגזרה של מטפחת.

טאבו- עיירה מנומנמת שבליבה ממוקם מנזר בודהיסטי בן 1000 שנים. הנזירים במנזר זכו לפני מספר שנים להבטחה מהדלאי למה שבסיום תפקידו יפרוש אל המנזר.. אנחנו ישנו באחד מחדרי המנזר, צפינו אל נוף של גומפות עתיקות (אתרי תפילה) ובבוקר השתתפנו בפוג'ה (תפילה).

בהמשך דרכינו פגשנו זוג אוסטרלי עם ילד בן 4 שהיו בדרכם לטאבו לתפעל פרויקט של בנייה אקולוגית בטאבו. הם צפויים לשהות בה 3 חודשים....
מנזר דאנקאר- מנזר מט ליפול הממוקם על צלע ההר, מעל מצוק גבוה.

קזה- העיירה המרכזית בספיטי. חנויות קטנות המשמשות את המקומיים להצטיידות, מסעדות המגישות אוכל מקומי וגסט האוסים. אכלנו צהריים (כרגיל: דאל, אורז וצ'או מיין- אטריות עם ירקות ). העובד במסעדה ,המתגורר בכפר סמוך, הציע לנו להתארח בביתו (תמורת תשלום). שמחנו על ההצעה והמשכנו אל עבר הכפר LANGZA.

הכפר הקטן ממוקם בגובה של 4200 מטר. התארחנו בבית המשפחה. הבית- בית בוץ גדול הצבוע בצידו החיצוני בלבן. בכניסה מתגוררים החמורים ובקומה שמעל התגוררנו אנחנו ובני המשפחה (זוג הורים ו2 ילדים שאחד מהם מתגורר בעיירה הקרובה עם סבא וסבתא). לשמחתינו, הכרנו את לובסנג בת ה7 והבנות (שי אלי ואביב) שחקו איתה בבובות ללא כל צורך במילים...הבובות זכו לטיקות ומטפחות מסורתיות על הראש.

אכלנו את הארוחות יחד עם בני המשפחה בחדר המטבח (המשמש גם ללינה, חימום וצפייה בטלוויזיה!). בחדרינו הקט הילדים ישנו היטב ואילו אנו התקשינו מעט עם האוויר הדליל וקולות העכברים המטיילים מעלינו

.

התקרה היתה עשוייה מקש ומתחתיו יריעות פלסטיק עליהן ריקדו העכברים... .בלילה לאור הקור העז התקשינו לאזור כוחות ולצאת החוצה אל השרותים...ועל כן השאלנו דלי פח ורוקנו את השלפוחיות. בהמשך רוקנו את הדלי מהחלון.. חוויות....
בבוקר יצאנו לטיול לעבר ההרים באזור "פארק המאובנים". מצאנו המוני מאובנים מדהימים פזורים ברחבי ההר ובתוך הנחל. מטעמי " שמירת הטבע" נפרדנו מרובם אך... השארנו בעבורינו מזכרות...
התלבטנו האם להישאר לילה נוסף אך לאור האוויר הדליל החלטנו להמשיך בדרכינו.
בילינו לילה בגסט האוס מעופש בעיירה לוסר ומשם המשכנו לKEYLONG. לראשונה מזה מספר ימים ארוכים זכינו למקלחת הגונה (גם כאן אין כוונתי למים זורמים אלא לדליים עם מים חמים, כמובן...).
מכאן ואילך יצאנו לדרך המוכרת כ"הדרך ללה".

הדרך נפתחת למעבר כלי רכב בחודש יוני ונסגרת לקראת אוקטובר עקב השלגים הכבדים (למזלינו, הדרך נפתחה מוקדם יחסית , כשבועיים טרם המעבר שלנו ). הכביש עובר דרך נופים מושלגים מרהיבים, מעברי הרים (PASS) שהגבוה שבהם גובהו 5360 מטר.

בחלקים מסוימים הדרך חצובה בשלג וניתן להתרשם מדפנות שלג בגובה של 3 מטרים. בשיא הגובה התעכבנו במשך כ3 שעות עקב מפולת שלגים ושיירה צבאית ארוכה שעברה. את הלילה בילינו בגובה 4400 בדהאבה (פונדק דרכים שהינו אוהל ציבורי מרופד במזרונים בו מוגשות ארוחות לנהגי המשאיות והנוסעים העולים בדרכם ללה)

.
לאחר שבועיים של נדודים , ניזונים מצ'פאטי, דאל ואורז, מעט מקלחות אבל...נופים ואנשים שפותחים את הלב הגענו אל תחנתינו האחרונה במסענו זה- עמק ההינדוס, בואכה לאדאק- לעיר ההררית לה.

תמונות נוספות בקישור להלן:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/SHIMLATOLEH?authkey=o22XUYs5BVo