לאחר שבוע עמוס פעילות, הוזמנו בשישי להתארח בבית משפחת קידר. דניאל הינו ישראלי, איש עסקים הנשוי למריז שהינה בת למשפחה האיטית מכובדת ואמידה שהיתה בעבר שרת התיירות.
הנסיעה אל ביתם עוברת בין הריסות ומובילה אל שכונה ובה בתים מפוארים המגודרים בחומות גבוהות . בצידי המדרכות מחליפים את הרוכלים מוכרי פרחים ,חנויות ומסעדות. מריז ודניאל קבלו אותנו בנדיבות רבה. צוות עובדים מקומי טרח על הכנת ארוחת ערב מפוארת שהוגשה על מפות לבנות . השיחה הייתה נעימה ועסקה בעיקר באידיאולוגיית התרומה של "ארגון נתן". (כצפוי נשאבתי גם למלאכת ההסברה). מריז ודניאל עוסקים בשבועות האחרונים בגיוס ציוד לתרומות ועזרה למחנות הפליטים. עבודתם רבה והם מנהלים "חמ"ל" קטן בסלון ביתם. ניסינו "לגייס" אותם לעזור לנו באיבזור בתי הספר במחנות "שלנו".
ביום ראשון, נסענו יחד עם מריז לבית הנופש של המשפחה המצוי על חוף הים, אווירה קריבית חלומית. קבלתי הזמנה לבוא עם המשפחה לנופש (היא לא יודעת שבאמת נגיע.....). בילינו את יום המנוחה עם חברי משלחת ישראלית נוספת, ברביצה על החוף,פיקניק ושיחה נעימה. בדרכינו חזרה לעיר עברנו דרך העיר התחתית, שם מצוי רוב ההרס. רחובות שלמים שהפכו לעיי חורבות, אנשים המחפשים שאריות חפצים בין חורבות בתיהם- חייהם,אשפה מתגוללת ברחובות. המעבר מהעושר והפאר אל ביב השופכין הוא כמעט בלתי נתפס.
חגגנו את פורים באוהל עם חברי משלחת ישראלית נוספת הנמצאת בפורטו פרינס.
העבודה במחנה מתנהלת באופן הבא:לאחר איתור הנהגה מקומית במחנה , נוצר קשר עם אנשי המפתח בקהילה דרכם אנו למדים על הצרכים, התרבות ואופן העשייה. בהמשך מתקיימת הדרכה אישית וקבוצתית למנהיגי הקהילה ודרכן מופעלות קבוצות משנה.
עבודתנו במחנה מרתקת. בית הספר המקומי מופעל בתמיכתנו מזה שבועיים, לומדים בו כ400 ילדים בגילאי 4-14 שנים.צוות המורים עושה עבודה מדהימה (אני מופתעת בכל פעם לראות את קווי הדמיון האנתרופוסופיים- הלימוד החוויתי בשירה ומשחק). מדי יום מתנהלת שיחת צוות בה מועלות בעיות עימן מתמודדים המורים. הבוקר הבנו לראשונה שהרעב קשה.מנהל בית הספר, בחור מקסים וחכם סיפר לנו כי כבר יומיים לא בא אוכל לפיו. אנחנו נמנעים מלאכול ולשתות בחוץ לאור הצמא והרעב בקהילה.
ביום שישי צפוי להיערך בבית הספר טקס הנפת דגלי האיטי וישראל בהשתתפות מנהיגים מקומיים ושגריר ישראל. ההתרגשות רבה וההכנות בעיצומן.
אבל... בינתיים המציאות ההאיטית טופחת על פנינו. מצב העניינים קרוב לאנרכיה. כנופיות של אסירים שברחו ועבריינים המעוניינים לתת חסות מאיימים על ההנהגה המקומית שצמחה במחנה.
ג'ראר, מנהיג המחנה, נמצא בקשר הדוק עימנו, כולל שיחות ליליות (בצרפתית כמובן). הוא מספר על תחושת אחריות כבדה, תאבון ירוד וקושי להירדם. הוא מוטרד מאד מהמצב. בלילות מגיעים חמושים אל המחנה ומסתובבים...
הבוקר היינו עדים לראשונה ליריות במחנה. שמענו מרחוק מספר יריות ולאחריהן ראינו כמה מבני המחנה רצים לעברינו. לא ראינו את היורים אך מהיריות נפגע אדם שהובהל לבית החולים. מורי בית הספר כינסו את הילדים במאהל. ואנחנו הונחינו להישאר במקומנו. החוויה הייתה מעט מפחידה ובעיקר מטרידה. מה יהיה הלאה? הרושם שלנו שהעניינים מסתבכים...
כשהצפיפות, הרעב,והתסכול הם נחלת הכלל האנרכיה שולטת ומביאה עימה אלימות הרסנית. הדאגה רבה. נחזיק אצבעות לעתידה של האיטי.
