ספיטי וקינור, בדרך ללה.

השבועיים האחרונים עברו עלינו באינטנסיביות רבה (הרבה מעבר לקצב אליו התרגלנו) ולראשונה מאז הגיענו להודו התלוו אלינו מדריך ונהג. את תפקידו של המדריך בצוות טרם הבנו גם בסוף המסע הקצר אך הנהג עשה עבודה מרשימה ומבורכת.....
העמקים ספיטי וקינור הינם שניים מבין מספר עמקים החוצים את הרי ההימאליה. האזור נפתח לתיירים לפני כ17 שנים והביקור בו דורש הוצאת אישור מיוחד לאור הקירבה לגבול סין (טיבט).
ניתן לטייל באזור באוטובוסים מקומיים העוברים בין הכפרים או בנסיעה פרטית בג'יפ. הנסיעה עוברת בדרכים קשות ,לצד מצוקי ענק והנופים הפראיים הנפרסים מכל עבר הם מן היפים שבהם חזינו.
התמונות ממסע זה שוות הרבה יותר מאלף מילים........
אופי הטיול כלל נסיעות (ארוכות למדי) במהלכן שרנו, שיחקנו, דיברנו ונדהמנו מהנוף. שהינו יום- יומיים בכל כפר שבחרנו לאורך הדרך. לנו במגוון גדול של מקומות לינה- אוהל, גסטהאוסים, פונדק דרכים,מנזר ומקדש. המסלול עובר דרך נופים ירוקים, מושלגים אל מדבריות אפורות. בין ההרים נחבאים כפרים קטנים ונידחים. אנשי ההרים הסבירו לנו פנים והיו חביבים מאד.

עמק קינור- עמק ירוק ופורה, הררי. הנסיעה דרכו הינה עוצמתית מאד. כבישים צרים חצובים בהר וחולשים על מצוקי ענק. בעמק קינור מתגוררים הקינורים. הקינורים כצפוי דומים לטיבטים ובעצם.. הינם "טיבטים הודים". התושבים עוסקים בחקלאות (תפוחי האזור ידועים בכל הודו, לצערינו זו אינה העונה...). לבושם האופייני כולל מטפחות ראש צבעוניות לנשים הנקשרות מאחורי הראש וכובעי צמר אפורים מקושטים בבד ירוק לגברים ולנשים.

הדת המקומית הינה שילוב של בודהיזם והינדואיזם.
סאראהאן- כפר קטן הממוקם גבוה מעל העמק ובמרכזו מקדש הינדי.

במקדש הועלו עד למאה ה19 קורבנות אדם והיום נערכים בחגים טקסים מסורתיים הכוללים הקרבת קורבנות (בעלי חיים).המקדש בנוי סביב חצר ובה בית הארחה בו לנו. בערב צפינו בטקס תפילה קצר שנערך במקדש ואכלנו במסעדונת קטנה של משפחה נפאלית חביבה.הילדים שמחו להתנסות בהכנת צ'פאטי. טיילנו ברחובות העיירה, ראינו את ביתו (אחד מני רבים) של מושל האזור והתרשמנו מההרים המושלגים שסביבה.
סאנגלה- "העמק היפה ביותר בהימאליה" ( ע"פ התנ"ך..). לנו באוהל, בין עצים עמוסי איצטרובלים, למרגלות ההרים המושלגים . למרבה הצער, לא הצטיידנו מבעוד מועד בנייר טואלט ונאלצנו להתמודד עם המצב....(לא אכנס לפרטים אולם השיטה ההודית והיד השמאלית עושות היטב את העבודה).גם הגזיה לא עבדה ולכן בשלנו על מדורה אורז ודאל- מצוין

צ'יטקול- הכפר הקרוב ביותר בעמק קינור אל הגבול הטיבטי. מספר בתי עץ (אדריכלות מקומית) "זרוקים" בין הרים מושלגים. ירדנו במסלול קצר אל הנהר וחצינו אותו , כדרך אנשי המקום, רכובים על "רכבל" המופעל ידנית במשיכת חבל...
קלפה-

כפר קטן הממוקם בצמידות לעיירת המחוז (רקונג פאו). התמקמנו בגסט האוס , בחדר פינתי, עם נוף מרהיב!! לאור הגובה (3000 מטר) נשארנו 2 לילות להתאקלמות. סיירנו בין המקדשים ( הינדי ובודהיסטי) וברחובות הצרים. בקרנו בעיירה " הגדולה" ויצרנו קשר עם העולם דרך האינטרנט האיטי. (שלחנו ברכת פרידה למיכל, המורה של שלו שלצערינו נפרדת מהכיתה בסוף השנה).
נקו- כפר קטן, במיקום מקסים וגבוה (3600 מטר) על שפת אגם (ירקרק משהו...).

הרחובות צרים ועמוסים בשפע דלתות קטנות המהוות כניסה לדירפת (מונח המתאר את מקום המגורים המשפחתי של העז, כבשה, פרה, יק, שור ואם יש גם חמור). הבתים, בתי עץ ציוריים, שבינהם גלגלי תפילה בודהיסטים ואבנים עליהן חרוטות מנטרות בודהיסטיות. התושבים המקומיים נראים כלקוחים מסרטי אנתרופולגיה דקומנטריים. כמו תמיד, הוזמנו לצ'אי וכן צפינו בעבודה מקומית של אריגה בנול (למחרת, הבנות בנו נול קטן וארגו צעיף לבובה עלמה).

לנו, שוב, באוהל. התמקמנו על שפת האגם, בנקודת התצפית הטובה ביותר. בישלנו ונהננו ממלון אלף כוכבים.. הילדים התנסו בכתיבה ובציור בעזרת מקלות עץ מקומיים מחודדים שנטבלו בכסת דיו, כדרך ילדי הכפר.
מוד- כפר קטנטן, הממוקם בעמק פין (ערוץ קטן של עמק קינור), הכפר האחרון שיש אליו גישה עם רכב.
התארחנו בגסט האוס משפחתי קטן. בסמטאות הכפר הסתובבו המוני ילדים מנוזלים, לבושים בשכבות, סוחבים את אחיהם הצעירים על גבם. (ילדים בני4-5 סוחבים את אחיהם בני השנה...),

ובינהם- המוני עיזים וגדיים מקפצים. בחצרות- יקים שעירים הקשורים בנזם. בבוקר יצאו היקים למרעה והכבשים עברו גז. משלחת של "עושי שמיכות" מכפר סמוך הגיעה והפכה בתוך דקות את ערמות הצמר לשמיכה נעימה.
בשדות שמסביב עבדו הנשים מלוות בילדיהם הקטנים ונתנו משמעות אמיתית לעקרון הרצף.(גם בצידי הדרכים פגשנו נשים וגברים המלווים בטפיהם ועוסקים בעבודות חציבה ופינוי ציר התנועה).
הכפר היה מלא שמחה ופעילות. כולם עסוקים במלאכות שונות...

עמק ספיטי-
המעבר לעמק ספיטי לווה בשינויי צבעים ואווירה. הנוף הפך מירוק לחום מדברי. ההרים המושלגים התקרבו. התושבים המקומיים מתגוררים בכפרים הרריים קטנים. בכניסה לכל כפר יש שלט המציין את מספר ה"נשמות" (SOULS) בכפר (125-250 בממוצע). הנשים עוטות מטפחת צבעונית על ראשן אך הקשירה היא מלפנים (בניגוד לאנשי קינור). הילדות המקומיות עוטות מטפחת צבעונית או כובע סרוג בגזרה של מטפחת.

טאבו- עיירה מנומנמת שבליבה ממוקם מנזר בודהיסטי בן 1000 שנים. הנזירים במנזר זכו לפני מספר שנים להבטחה מהדלאי למה שבסיום תפקידו יפרוש אל המנזר.. אנחנו ישנו באחד מחדרי המנזר, צפינו אל נוף של גומפות עתיקות (אתרי תפילה) ובבוקר השתתפנו בפוג'ה (תפילה).

בהמשך דרכינו פגשנו זוג אוסטרלי עם ילד בן 4 שהיו בדרכם לטאבו לתפעל פרויקט של בנייה אקולוגית בטאבו. הם צפויים לשהות בה 3 חודשים....
מנזר דאנקאר- מנזר מט ליפול הממוקם על צלע ההר, מעל מצוק גבוה.

קזה- העיירה המרכזית בספיטי. חנויות קטנות המשמשות את המקומיים להצטיידות, מסעדות המגישות אוכל מקומי וגסט האוסים. אכלנו צהריים (כרגיל: דאל, אורז וצ'או מיין- אטריות עם ירקות ). העובד במסעדה ,המתגורר בכפר סמוך, הציע לנו להתארח בביתו (תמורת תשלום). שמחנו על ההצעה והמשכנו אל עבר הכפר LANGZA.

הכפר הקטן ממוקם בגובה של 4200 מטר. התארחנו בבית המשפחה. הבית- בית בוץ גדול הצבוע בצידו החיצוני בלבן. בכניסה מתגוררים החמורים ובקומה שמעל התגוררנו אנחנו ובני המשפחה (זוג הורים ו2 ילדים שאחד מהם מתגורר בעיירה הקרובה עם סבא וסבתא). לשמחתינו, הכרנו את לובסנג בת ה7 והבנות (שי אלי ואביב) שחקו איתה בבובות ללא כל צורך במילים...הבובות זכו לטיקות ומטפחות מסורתיות על הראש.

אכלנו את הארוחות יחד עם בני המשפחה בחדר המטבח (המשמש גם ללינה, חימום וצפייה בטלוויזיה!). בחדרינו הקט הילדים ישנו היטב ואילו אנו התקשינו מעט עם האוויר הדליל וקולות העכברים המטיילים מעלינו

.

התקרה היתה עשוייה מקש ומתחתיו יריעות פלסטיק עליהן ריקדו העכברים... .בלילה לאור הקור העז התקשינו לאזור כוחות ולצאת החוצה אל השרותים...ועל כן השאלנו דלי פח ורוקנו את השלפוחיות. בהמשך רוקנו את הדלי מהחלון.. חוויות....
בבוקר יצאנו לטיול לעבר ההרים באזור "פארק המאובנים". מצאנו המוני מאובנים מדהימים פזורים ברחבי ההר ובתוך הנחל. מטעמי " שמירת הטבע" נפרדנו מרובם אך... השארנו בעבורינו מזכרות...
התלבטנו האם להישאר לילה נוסף אך לאור האוויר הדליל החלטנו להמשיך בדרכינו.
בילינו לילה בגסט האוס מעופש בעיירה לוסר ומשם המשכנו לKEYLONG. לראשונה מזה מספר ימים ארוכים זכינו למקלחת הגונה (גם כאן אין כוונתי למים זורמים אלא לדליים עם מים חמים, כמובן...).
מכאן ואילך יצאנו לדרך המוכרת כ"הדרך ללה".

הדרך נפתחת למעבר כלי רכב בחודש יוני ונסגרת לקראת אוקטובר עקב השלגים הכבדים (למזלינו, הדרך נפתחה מוקדם יחסית , כשבועיים טרם המעבר שלנו ). הכביש עובר דרך נופים מושלגים מרהיבים, מעברי הרים (PASS) שהגבוה שבהם גובהו 5360 מטר.

בחלקים מסוימים הדרך חצובה בשלג וניתן להתרשם מדפנות שלג בגובה של 3 מטרים. בשיא הגובה התעכבנו במשך כ3 שעות עקב מפולת שלגים ושיירה צבאית ארוכה שעברה. את הלילה בילינו בגובה 4400 בדהאבה (פונדק דרכים שהינו אוהל ציבורי מרופד במזרונים בו מוגשות ארוחות לנהגי המשאיות והנוסעים העולים בדרכם ללה)

.
לאחר שבועיים של נדודים , ניזונים מצ'פאטי, דאל ואורז, מעט מקלחות אבל...נופים ואנשים שפותחים את הלב הגענו אל תחנתינו האחרונה במסענו זה- עמק ההינדוס, בואכה לאדאק- לעיר ההררית לה.

תמונות נוספות בקישור להלן:

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/SHIMLATOLEH?authkey=o22XUYs5BVo

דרמקוט - הגיגים

5 שבועות שהינו בכפר הקטן והשלו, דרמקוט. ימים שקטים ויחד עם זאת עמוסי פעילות עברו עלינו במרפסת בייתנו הקטן והחמים. הרגשנו בבית. הכרנו חברים ושכנים.

באווירה הנעימה הזו, אל מול הנופים המרהיבים, היה לנו זמן לעצור ולחשוב וגם קצת להפנים את שעובר עלינו במסע.
למדנו להנות מהדברים הפשוטים בחיים: מזג האויר המשתנה במהלך שעות היום, הכנת ארוחת ערב בצוותא (המלאכה האהובה ביותר הינה הפרדת האפונים מתרמילם), התבוננות בגורי הכלבים שהמליטה הכלבה של השכנים וההמלטה של העגלה הקטנה.

לשבת על המרפסת מדי ערב ולעקוב אחר הירח המתמלא ומתרוקן , הפרחים שפרחו בגינה ואלו שנבלו....
למדנו להנות מהצניעות והצורך בכל כך מעט כדי לחיות טוב. המצרכים נקנים לארוחה הבאה בלבד, כשקר- סורגים גרביים, עורכים תורנות בשטיפת הכלים, הרחצה בגיגית (לא מדי יום) סיפקה היטב את הילדים (אותנו פחות)...
העברנו את הימים בעשייה: הכנו לחברים, לשכנים ולמי שבקש צמידים ושרשראות העשויות מחוטים ואבנים ( "מאלות"), הילדים השתתפו ב2 סדרות של חוג ציור טיבטי, למדנו להכין צעיף בסריגת אצבעות והתוודענו לראשונה ליוגה.







נראה כי החוויה ההודית מושכת ושונה כל כך מהמערב בזכות הדברים הקטנים.
בחיי היום יום אנו נוטים להיסחף אחר העשייה ולא לחוות אותה. בשיעורי היוגה צוטט הדלאי למה באומרו: "הסבל האנושי נובע מהעיסוק ברצוננו להיות (WANTING TO BECOMEׂ) במקום בעצם היותינו (TO BE)". השאיפות הגדולות והקטנות, מכתיבות את הרגשתינו ואת מעשינו.
הרגשנו את הדבר בעוצמה בעת פעילות היוגה. הפתיע אותי עד כמה קשה להתנתק מכל מחשבה. אפילו מהמחשבות הפשוטות: מה אעשה אחרי השיעור? מה אוכל לארוחת הבוקר? לא פשוט להמנע.... או כפי שאמר שרת ( מדריך היוגה שלנו): אנחנו כלואים בתוך מחשבותינו ומתקשים להשתחרר...
באחד הימים השתתפנו בשיעור של הדלאי למה בנושא מדיטציה. ההתרגשות לקראת השיעור היתה גדולה. נרשמנו לשיעור מבעוד מועד . השיעור נערך במקדש אל מול המוני נזירים ונזירות בודהיסטים. החוויה היתה מיוחדת. הכבוד הרב שרוחשים לדלאי למה מורגש היטב. כל טיבטי הרואה אותו מזווית עינו נעצר, מברך וכורע ברך 3 פעמים. תיירי האזור נהרו גם הם בהמוניהם להשתתף בחוויה. "הוד קדושתו" ישב על במה במרכז המקדש, לצד פסל בודהא גדול ואמר את דבריו בטיבטית. ברחבי המקדש פוזרו מסכי פלזמה על מנת לאפשר להמונים לצפות במנהיג. הנאום תורגם בו זמנית לאנגלית וסינית ושודר ברדיו. דוברי השפות הזרות הצטיידו מבעוד מועד בטרנזיסטורים ( שמחירם עלה לקראת מועד השיעור).
למען האמת, למרות האנגלית השגורה ( יחסית) בפינו, התקשינו מאד להבין את הדברים.... הנזירים שמסביבנו הבהירו שמדובר בלימודי מדיטציה גבוהים שאינם מיועדים לקהל הרחב....

יצרנו קשרים חמים עם משפחת שאול, "החבדניקים" ( כן, מקריות מעניינת...). יש שיטענו כי אין צורך להרחיק עד הודו כדי לשאול שאלות על יהדות אולם לטעמי, האווירה המיוחדת והפנאי הרגשי שלנו ושל הילדים איפשר גם את ההזדמנות למפגש הזה. הילדים התחברו ובילו יחד שעות ארוכות. ילדינו למדו לראשונה את ברכת המזון, ברכת נטילת הידיים, הבנות ברכו והדליקו נרות שבת. במהלך השהייה יחד עלו גם שאלות שאנו המבוגרים נוטים לעיתים לא לשאול ( אולי מתוך מחשבה שאנו יודעים את התשובה ולא נוכל לקבלה על פי תפיסתינו..) . לדוגמא: באחד הימים בעת שיחה ביניהם שלו אמר ללוי- יצחק ( בן גילו): "אבל.. הרבי שלכם מת לא?" לוי יצחק ענה שקיימות הוכחות שהרב לא מת אלא רק נעלם מעינינו. שלו קבל את תשובתו של החבר ומשחק השחמט המשיך במרץ.
בהזדמנות אחרת אלי שאלה את חיה- מושקה (בת גילה) מדוע היא נמנעת מלאכול בביתינו, מושקה הסבירה כי הם נוהגים לאכול אוכל כשר בלבד. אלי המשיכה ושאלה : " מה זה אוכל כשר?" וכשנענתה שזה דברי מאכל שהשם אמר שמותר לאכול הוסיפה אלי לשאול: מי זה השם? בשלב זה היתה מבוכה קלה...
גם אני התוועדתי למנהגים שאינם מוכרים לי. כששיחקתי עם מנדל ( בן השנה) בבובת אצבע של ארנב העירה לי מיכל כי לא נוהגים להראות לילדים צעירים חיות שאינן כשרות. מאוחר יותר ישבתי עם מיכל והדרכתי אותה מעט על השימוש באינטרנט- סקייפ.
המפגש עם משפחת שאול היה לבבי ומיוחד. אביב יצרה קשרים עמוקים עם "החברות שלי", שרה'לה ונחמה- דינה, והתקשתה מאד בפרידה.

לקראת עזיבתינו נערכה " התוועדות צאתכם לשלום".

הכנו צמידים ושרשראות האחד לשני, אכלנו עוגה, שוחחנו וברכנו . נפרדנו בתקווה שנשוב להיפגש לכשגיעו לביקור בארץ (או כשאנחנו נשוב לביקור בהודו).
נפרדנו גם מרג'ו, נילם השכנה, אייל שמנהל את המסעדה הישראלית, נשוי לבחורה מקומית ואבא של קרינה (המכנה את שלמה : " אבא של ילדים"),שרת (מאסטר היוגה), לליטה והנו (המורה לבישול וסריגה) ומלותר (המורה ליוגה של הילדים) שהעשיר אותנו בביטויים המלווים אותנו: Sooo GOOT, שאצי (יקירתי ?), מהמוניי חיפושיות משה רבנו ועוד...

בשעה טובה החלו הבנות בלימודי כיתה א. רחל ואבי שלחו לנו דרך הורי את מחברות הלימוד והקלמרים. ערכנו מסיבת תחילת לימודים מרגשת והענקנו לבנות את חומר הלימוד. שלמה, המורה המסור, החל במלאכה, בתקופת- צורות, והבנות מתקדמות במרץ רב גם בסריגת תיק החלילית בהדרכתי ובהדרכת אמי. לשי נפלה שן נוספת ועוד 2 מתנדנדות....

בשבוע האחרון לשהותינו בדרמקוט, ארחנו את הוריי שהגיעו לביקור, ההתרגשות לקראת בואם היתה רבה. שלמה בישל ארוחה הודית והילדים הכינו ציורים והפתעות. נהנינו מאד מהשהייה יחד. אמי הצטרפה לילדים לחוג ציור ואבי נהנה לשחק עם שלו קצת במחשב. בתום השבוע הרגישו הוריי כי "מיצו את המקום" (כמובן לא את השהייה עמנו..).




הרגשתינו היתה כי לא התחברו לזמן ולמקום בדרך שאנחנו ראינו את הדברים. אולי בגלל עצם היותינו שונים, אולי בגלל התקופה הארוכה שאנחנו חווים את הודו ואולי מסיבות נסתרות אחרות...
בכל מקרה, אבי חזר ארצה ואמי נשארה עמנו שבוע נוסף.




נסענו לשימלה, המפורסמת בזכות היותה עיירת קיץ קרירה של אנשי השילטון הבריטים. בתי העיר הצבעוניים נראים כתלויים על צלע ההר ומטים ליפול. הרחוב המרכזי הינו מדרחוב עמוס בתיירים הודיים. בצידי הרחוב עומדים רוכלים המציעים עגלות ילדים להשכרה.
אמי ואני יצאנו ללילה במלון ספא מפואר הממוקם בין ההרים ,הגבעות והעננים. נהננו מאוכל משובח, מסאג מפנק ותנאי פאר שכמותם עוד לא ראיתי בהודו.
שלמה נשאר עם החבר'ה בשימלה, הם טיפסו מצוידים במקלות ובעוז רוח אל מקדש הקופים והתמודדו בגבורה עם קופים חסרי פחד. בקרנו יחד בשוק המקומי תחת גשם סוחף.
נפרדנו מאמי, שיצאה בדרכה הביתה ואילו אנחנו יצאנו לעבר ההרים . שכרנו גיפ עם נהג מקומי ויצאנו למסלול בן כשבועיים לעבר העמקים: KINNAUR ו SPITI.

נספח חשוב- מדברי סבתא טובה:


"מאד התגעגענו לפגוש את הילדים ובמיוחד את הנכדים. שלושה חודשים לאחר שבקרנו בגואה הגענו לביקור נוסף הפעם בדרמאסללה. השמחה היתה מאד מרגשת. הילדים קבלו אותנו בהתרגשות גדולה ושוב שמחנו לראות איך הם מסתדרים, מדברים אנגלית,משחקים בהרמוניה, ממש אידיליה.
דרמאסללה, עיירה פשוטה וקטנה. רב האורחים בה ישראלים. כולם צעירים אחרי צבא שמעבירים את זמנם ללא מעש, עוברים ממסעדה למסעדה וחיים ב" מחנה צופים". שרון ושלמה והילדים מאד מוכרים פה כי לא פוגשים הרבה משפחות מרובות ילדים שמטיילות בהודו. כל הזמן עוצרים אותה ברחוב לאבחון ו"רפואת רחוב". כמובן מעדיפים רופא ישראלי על רופא הודי לא מוכר. הילדים התחברו פה עם ילדי בית חב"ד. 6 ילדים בגילאים מקבילים לנכדים שלנו ונוצרה כימיה טובה בין המשפחות. אנחנו ליווינו את הילדים כל יום לשיעורי יוגה ושיעורי ציור טיבטי והקראנו ספרים. בשאר היום עסקנו בטיולים, יצירת תכשיטים, סריגה ובכל מיני עבודות יצירה כיאה לסבתא יצירתית. חלק מהימים ביליתי בשיעורי פולנית עם מורה מקרקוב שפגשתי בדרמסאללה והיא עזרה לי לשפר את כישורי השיחה בפולנית. שלמה אמר שאפשר ללמוד כל דבר בדרמסאללה..אבל זה נראה לו הזוי ללמוד פה פולנית....
פגשנו פה ישראלים נחמדים. זכינו להכיר פה גם את אייל שנשוי לבחורה מקומית ואב לקרינה,בת השנתיים שדוברת עברית ומנהל את המסעדה הישראלית. זכינו להכיר גם את גליה, הסבתא מישראל, שבאה לבקר עם חברתה ליאורה.
את "החיים הפשוטים" לכאורה שאנשים חיים בהודו תקופות ארוכות קשה לי להבין ואיני מתחברת אליהם, אבל מרתינו העיקרית היתה לחבק, לנשק ולהסניף את הילדים ומטרה זו הושגה בשלמותה....
אנחנו חוזרים הביתה בשמחה ובציפייה כי עוד חודש וחצי כל "המשפחה המטיילת" שלנו שבה הביתה "ברוך השם", כמו שאומרים החבד"ניקים."

תמונות נוספות בקישור להלן:

1.

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/MECLODGANJ?authkey=l0RWELzC05k

2.

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/SHIMLA?authkey=7g7nWJsZ2uc

מקלוד גנג' - דרמקוט

מהמרפסת

לאחר 6 חודשים של טיול אינטנסיבי ונדידה ממקום למקום הרגשנו לראשונה בשלים להשתקעות. דרמקוט נמצאה כיעד מתאים. העיירה הקטנה נמצאת בקרבת מקלוד גנג', מרכז ההנהגה הטיבטית הגולה, וממוקמת אל מול נופי הימאליה קסומים.
המוני תרמילאים ישראלים מבקרים בעיירות הסביבה ובעבר נהגו להשתקע לתקופות ארוכות. מאז הגבלת הויזה לישראלים ל6 חודשים בלבד פחת מספרם באופן משמעותי ובעלי הגסט האוסים והמסעדות מתלוננים....
התמקמנו בבית קטן וצנוע. חדר שינה, חדר משחקים ,מטבחון והחוליה המקשרת בין החדרים, גולת הכותרת – מרפסת מקורה אל מול נופי הימאליה ירוקים ומושלגים. האווירה בבית שלווה ורגועה .
שלמה רוקח לנו תבשילים בחדווה (הודיים וישראליים): צ'אי, דאל ואורז, חומוס, שקשוקה,סלט ירקות וטוסט....אנחנו נהנים לארח חברים שפגשנו במהלך המסע במקומות אחרים וכאלו שהכרנו פה.

ארוחת בוקר

אורחים

הגעתה של רופאת משפחה לעיירה עשתה לה כנפיים וכך...חדר המשחקים הופך לעיתים לחדר קבלה.
שגרת היום כוללת את הגעתו של הילד החלבן (לקי) בשעות הבוקר עם חלב פרה טרי וחמים, ירקן המגיע עם סל מלא כל טוב על ראשו , קורא עתידות ומסאג'יסט מזדמנים.

בשעות אחה"צ יוצאים לצפות בחליבת הפרה (כדי להבטיח חלב ישראל). הילדים מבלים עם חבריהם החבדניקים במשחקי שחמט וקלפים, משחקי בובות למיניהם, עבודות יצירה ועוד.
אני משוחחת עם מיכל, הרבנית, ולומדת על עולמם המוכר והזר לי .
הימים עוברים עלינו לאיטם אך בתחושה של עשייה.
שלמה ואני משתתפים מזה 3 שבועות בקורס אינטנסיבי של יוגה (למבינים עניין: המדובר באיינגר יוגה).אנחנו משכימים מדי בוקר ב6 ופותחים בתלייה הפוכה. כפי שהדבר נשמע, אנחנו תלויים כשרגלינו כלפי מעלה, ראשנו כלפי מטה ונשארים כך במשך מספר דקות ( כל המרבה הרי זה משובח...).
3 השעות שלאחר מכן עוברות עלינו בתרגילים שונים. בין היתר: עמידות ראש, עמידות כתפיים, גשר ועוד.... (אנחנו "עובדים לסירוגין שבוע שבוע"- כלומר שבוע השכמה ב6 ושבוע ב9).
בלחץ הילדים, אורגן להם חוג יוגה, פעמיים בשבוע. הילדים (רובן) מראים יכולות טובות משלנו (כולל התליות למיניהן). הגמישות הבסיסית ויכולת השליטה בגוף ככל הנראה נשחקות עם השנים.

בקורס הכרנו זוג חמוד (רוני וצחי) ובילינו בכיף יחד . בשלב מוקדם של הכרותינו גילינו שרוני עובדת עם אריאלה... איזה עולם קטן!!
לאור האווירה החמימה בבית אנו מתעצלים לצאת לטיולים בסביבה. באחד הימים התגברנו על העצלות, ארזנו מטלטלינו ויצאנו לטרק קצר לעבר המפלים. הטיול היה חביב (אם כי הנופים מעט אכזבו אותנו).

אביב הלכה כל הדרך ברגל ודווקא בדקות האחרונות שלמה נשא אותה על הידיים ומעד על אבן לא יציבה...התוצאה היתה קלה יחסית (אביב השתפשפה בגבה, המשקפיים הירוקים של שלמה הועפו לעבר העמק ובעיקר שלמה נבהל...).
הילדים השתתפו בקורס ציור טיבטי והתוצאות מרשימות.

המורה, שמו, לובסנג הינו טיבטי גולה, יליד טיבט שנמלט רגלית לפני 10 שנים ולאחר מסע של חודשיים הגיע להודו. בזמן השתתפותינו בקורס, ביקר את לובסנג חבר, נזיר טיבטי, שמתגורר במלזיה. הנזיר הראה לנו תמונות מביקור שערך בטיבט לאחרונה, דרכן למדנו להכיר את בני משפחתו ואת הכפר בו התגורר. הילדים כבר בונים על הטיול הבא...הנזיר החמוד, לקח חסות על אביב ועזר לה בעבודתה. אביב מכנה אותו: " הנזיאו שלי....."


קורס המאלות (תכשיטים העשויים מקשירת חוטים ואבנים ) שעשינו בשבוע הראשון לשהותינו, התגלה כשימושי. הבנות ( וגם אני) הפכנו ליצרניות של תכשיטים. אנחנו מקבלות הזמנות מחברים, חברות ושכנים ואנחנו הולכות ומשתפרות.
באחד הימים שמענו כי הדלאי למה צפוי להגיע למקלוד גאנג. באופן מפתיע המידעים השונים מגיעים דרך לוחות המודעות בלבד וקשה למדי ללקט מידע עדכני. וכך לאחר שיעור ציור, שלמה והילדים (אני הייתי ביוגה) ישבו יחדיו עם המוני טיבטים וציפו וציפו עד שלבסוף, הגיע הוד קדושתו (הטיבטים מקפידים בדבריהם לכנותו תמיד "הוד קדושתו הדלאי למה"). האווירה היתה עצובה לאור המאורעות הקשים בטיבט. הדלאי למה נופף בידיו לקהל ויצא לברך את שובתי הרעב כשהוא תחת מטריית בורדו, התואמת את בגדי הנזיר. בשבוע השני של מאי הוא צפוי לתת סדרת הרצאות ויתכן שניקח חלק בלימוד .



באחד הימים התגנבה לאוזנינו שמועה עקשנית שצוות ההפקה של כוכב נולד 6 הגיע לעיירה לערוך אודישנים. ההתרגשות היתה גדולה (בעיקר מסביבינו). הילדים הכינו שיר נפאלי קצר(שלא במסגרת התחרות) וכך... באופן הזוי לחלוטין, בתוך כל השלווה הזו פגשנו ברוב הוד את מרגול, צביקה הדר, יואב צפיר וגל אוחובסקי. למתעניינים- נמצאה מועמדת רצינית לנבחרת מבין המטיילים.
אנא ידעו אותנו כשהתוכנית צפויה להיות משודרת....



היומיים האחרונים (יום הזכרון ויום העצמאות) עברו עלינו בתחושת תלישות. אלו ימים בהם אנחנו בדרך כלל כל כך מחוברים למקום ולזמן שהתקשינו מעט למצוא את עצמינו. בעוד אנו מחשבים את השעות וחושבים: האם היתה כבר הצפירה? ענבל כבר חזרה מתל נוף?האם החל כבר הטקס בצופים? ......בחב"ד קראו משניות לזכר הנופלים ובמסעדה הישראלית השמיעו שירי יום הזכרון. בערב יום העצמאות החגיגה במסעדה הישראלית כללה זיקוקים ושירה קולנית ואילו אנחנו בחרנו לשבת במרפסת ביתינו לאכול תבשיל חומוס טעים, לקנח באבטיח ולכתוב לבלוג......
זהו, בינתיים.
ההורים שלי צפויים להגיע אלינו בעוד 4 ימים וההתרגשות לקראת בואם רבה.
נ.ב.
שלמה מופתע איך בכל הרגיעה הזו יש לי כל כך הרבה מה לספר. אבל נראה שגם בשקט הכללי קורים דברים.