אמש נערך טקס פתיחת בית הספר "במחנה שלנו". בית הספר פועל מזה כחודש וחשנו כי הבשילה העת לחגוג את "הפתיחה הרשמית". בעזרת יחסי ציבור מושקעים ובאדיבותה של מריז (שרת התיירות לשעבר בהאיטי הנשואה לישראלי, איש עסקים) "הרמנו" הפקה שלא הייתה מביישת אפילו את אמא שלי.
עם הגיענו בבוקר יום שישי פגשנו את אנשי המחנה נרגשים. משאית עמוסה במערכת הגברה ועמה צוות מוסיקלי שכלל תופים וגיטרות נכנסה לרחבה. תלבושת אחידה חולקה לתלמידי בית הספר. מורי בית הספר ארגנו טקס מרשים שכלל:
הנפת דגלי האיטי וישראל בליווי שירת ההמנונים. תלמידי בית הספר שרו את המנון האיטי ואנחנו את "התקווה". להפתעתנו הרבה, צוות מקומי של נגנים שכלל גם 3 מתלמידי בית הספר, ליווה אותנו בנגינת לחן "התקווה". היינו עם דמעות בעיניים.. משמח שאנו עדיין מתרגשים ממעמד שכזה...
הטקס נשמעו נאומים קצרים (גם שלנו..), אני דברתי בצרפתית ועמיר תרגם לעברית.ילדי בית הספר הכינו קטעי שירה וקריאה,ולסיום מקהלת ילדים מבית ספר שכן (שהוקם גם הוא בעזרת ארגון סיוע ישראלי) שרה בקריאולית "WE ARE THE WORLD WE ARE THE CHILDREN.. "
עם סיום הטקס הפכה הרחבה לחגיגת ריקודים . המנקות רקדו עם המטאטאים מורמים והאווירה הייתה שמחה במיוחד. שקיות חטיפים חולקו לילדים ומריז הודיעה למורים על נכונותה לשלם משכורות למורים (100$ לחודש) ולספק להם סל מוצרי מזון בסיסיים.
איזה אושר וגאווה !!
נרגשים המשכנו בשגרת יומינו ה"לא שגרתית" במחנה סנט מרי . במחנה מתגוררים באוהלים כ5000 נפשות. לפני רעידת האדמה התנהלו בסנט מרי חיי קהילה נוצריים שסבבו סביב כנסייה המנוהלת ע"י "האבא", כומר קנדי שקבע את מושבו בהאיטי לפני שנים רבות. הקהילה מנתה כ2000 איש וניהלה חיים דתיים.
ברעידת האדמה ספגו בתיהם של אנשי הקהילה פגיעה קשה. בית הספר התמוטט וקבר תחתיו 3 ילדים. לאחר הרעידה בקשו כ3000 איש מקלט בשטח הכנסייה ואומצו ע"י הכנסייה . צוות הכנסייה מנוהל ביד רמה בידי ה"אבא" והצוות המקורב. צוות נתן יצר קשר עם הקהילה ולמעשה עזר בפתיחת בית הספר הראשון. האוהלים הצבאיים של צה"ל משמשים למבנה.
עבודתינו בקהילת סנט מרי מתמקדת היום במספר תחומים: חינוך- בית הספר כולל כ600 ילדים הלומדים ב2 משמרות. בריאות-קיימת מרפאה המנוהלת ע"י מריה, אחות רחמנייה גרמניה במקור, המתגוררת מזה עשרות שנים בהאיטי ומתפקדת כרופאה/חובשת/אחות. רופא מקומי (שמידת הכשרתו אינה ברורה לי) עוזר גם הוא . אני משמשת בעצם כיועצת במידת הצורך.
במחנה מתנהלות קבוצות טיפוליות בהנחייתנו. הקבוצות עוסקות בשיחות ומנסות להקנות כלים להתמודדות עם האבל והקשיים בניסיון לחזור לחיי היומיום ,ליצור שגרה חדשה. הנושאים העולים בשיחות קשים ולמעשה אנחנו חוזרים הביתה מותשים נפשית.
לדוגמא ה"קבוצה שלי" מונה 12 נשים בגילאי 20-55. בשיחה הקבוצתית (המתנהלת בצרפתית עילגת יחסית שלי..), עלה נושא "החלום", דיברתי על היכולת לחלום על עתיד טוב יותר. אחת הנשים בקבוצה הינה אישה צעירה שאיבדה את בעלה ברעידת האדמה ונותרה לבדה עם בנה בן ה3. היא אמרה :"איך אפשר לחלום, כשאני לא מצליחה לישון." בהמשך היא ספרה כי בחודש האחרון הרבתה לשתות אלכוהול בכדי להירדם עד שבאחד המפגשים קבלה הדרכה להרפייה שמועילה לה בהתמודדות.
נושא מרכזי שעולה בשיחות הינו רצונן של הנשים לנסות לחזור למעגל העבודה. רובן עסקו קודם במסחר זעיר (מכירת מצרכים בצידי הדרכים). אחת הנשים הציעה להכין יחד בקבוצה עוגיות מקומיות ולמכור אותן לתושבי המחנה.הנשים חילקו את המצרכים ביניהן, ערכנו רשימת הוצאות, נקבע מחיר לכל עוגיה, "הרצנו PILOT",ויצאנו לדרך. עד כה ההצלחה הכלכלית הייתה חלקית, אך רוח המוטיבציה גבוהה. העוגיות נמכרו כולן אולם ללא רווח . מחר הבנות החליטו להכין עוגיות קטנות יותר תמורת אותו הסכום....
הצעה אחרת שעלתה הייתה ליצור קבוצת לימוד למבוגרים שאינם יודעים קרוא וכתוב(כמו רבות מחברות הקבוצה.), החלטנו לעבוד על זה...
במפגש האחרון שלנו שנערך ביום שישי, האווירה הייתה מיוחדת. הדלקנו נרות, סיפרתי על משמעותה של השבת בשבילי כיום משפחתי ובקשתי שכל אחת תספר על משפחתה ומשהו שמייחד אותה. ההקשר הטבעי שלי למשפחה הוא שימחה וכך.. פתחתי את הצגת במשפחה האהובה שלי ואף הראיתי תמונות. ההתלהבות היתה רבה.
מיד לאחר מכן הציגה אחת הנשים את משפחתה: היא אינה נשואה ובנה היחיד בן ה8 מת ברעידת האדמה. נותרתי ללא מילים והשיחה המשיכה...רבות מהנשים אבדו את בעליהן בשלב זה או אחר. הילדים מפוזרים בערים ובמדינות שונות ,ערך המשפחה בהאיטי אינו עיקרי. משפחות רבות (רובן למעשה) הינן חד הוריות. האחים במשפחה רובם "חצאי אחים" (אמא או אבא משותף). השיחה הפכה לקשה וטעונה אך רבת משמעות בעבור הנשים שפתחו את ליבן.חלקן אף בכו. סיימתי את השיחה בתחושה שעולה בי כשאני חושבת על ענבל: גם כמישהו חסר והקושי רב, האהבה אליו נותנת כוח.
החיים בהאיטי אינם פשוטים, הם לא היו מעולם פשוטים וכנראה שגם בעתיד הקרוב לא יהיו..אבל השגרה מחלחלת אל החיים. בערבים, בין ההריסות, ההאיטיינים רוקדים לצלילי מוסיקה מקומית, רואים סרטים על מסכי ענק בפינות הרחוב, השירה הכנסייתית בוקעת מכל פינה. הצורך לחיות חזק מהכל.
