קרנטקה, קרלה.

בנגלור- העיר הדרומית הגדולה הינה מרכז הודי של היי טק, מעין חלופה הודית לעמק הסיליקון הקליפורני או רמת החייל התל אביבי. עצרנו בעיר להתרעננות לאחר נסיעה ארוכה ברכבת לקראת המשך דרכינו דרומה. התמקמנו במלון ביתי וחביב באחת משכונות העיר. בילינו יומיים נעימים בעיר: בקרנו בגנים הבוטניים, שחקנו באולינג (שלו זכה במקום הראשון), הסתובבנו ברחובות העיר אכלנו קצת אוכל מערבי לשם שינוי...והתארגנו להמשך הדרך למייסור.
לאחר נסיעה של 4 שעות הגענו למייסור- עיר נחמדה. האטרקציה העיקרית בעיר הינה ארמון המזכיר ארמונות בדיסנילנד ומואר בימי ראשון באלפי נורות נוצצות .
מבחינתינו, כחובבי שווקים, ההפתעה של מייסור התגלתה בדמות שוק מקומי ,קטן וססגוני.בעלי הדוכנים ישבו במרכז הדוכן, בין הירקות והפירות. הירידה מהדוכן נעשתה בעזרת חבל בסגנון טרזן.

השוק מחולק לאזורים: אזור הבננות היה המרשים מכולם. נמכרו בו עלי בננות ( המשמשים כצלחות עליהן מוגשות מנות הודיות מסורתיות) וכמויות אדירות של בננות בגדלים שונים ולשימושים שונים (בישול ואפייה, פרי מאכל). באזור הירקות היו הירקות שקולים ומדודים בכמויות קטנות המסודרות באופן ציורי על מרבדי יוטה ואזור הפרחים למטרות פולחן הפיץ ריחות נפלאים .המסחר בפרחים לצורך מנחות וקישוט הינו מרכזי מאד בכל רחבי הודו. באחד הדוכנים לממכר שמנים ובשמים התנסינו בהכנת קטורת.
בקרנו בגבעה הצופה על העיר (התצפית לא היתה מרשימה) וירדנו כ1000 מדרגות. בדרך נדהמנו מכמויות האשפה שההודים משליכים בצידי הדרך בדרכם לעלות אל המקדש הממוקם בקצה הגבעה. המודעות הסביבתית בערים נמוכה מאד.
בערב שישי אכלנו ארוחה חגיגית במיוחד עם דובי ולאה. את דובי ולאה הכרנו לפני כ 4חודשים ברישיקש, כאשר הזמינו אותנו להצטרף להדלקת נר אחרון של חנוכה באשרם מקומי שם הם השתתפו בקורס מדיטציה. דובי עסק בחינוך ולאה אחות וכהורים לילדים בוגרים הם יצאו לטיול בן שנה במזרח. לדובי יש פינה בתוכנית ברדיו צפון בה הוא מספר אחת לשבוע על הגיגיו מהטיול הארוך בהודו. דרכינו מצטלבות אחת לכמה שבועות ואנחנו תמיד שמחים להיפגש עמם.
יצאנו ממייסור בנסיעה לעבר "הכפרים הטיבטיים"-מרכז פליטים טיבטי גדול- אזור שניתן על ידי ממשלת הודו לפליטים הטיבטיים. אזור הכפרים מורכב מכ20 כפרים קטנים בהם מנהלים הטיבטיים את חייהם באוטונומיה יחסית ומקפידים על שמירת המסורת והתרבות.
לצורך שהייה בכפרים נדרש אישור מיוחד הניתן בהתראה של 3 חודשים. לכן.. התגוררנו בכפר הודי סמוך הנקרא : קושלנגר ויצאנו מדי בוקר לכפרים. הביקור בכפרים היה חוויה מיוחדת, בקרנו בכפר "סרה ג'יי"- המהווה מרכז לימודי לנזירים מגיל 8 ואילך. רב הנזירים ברחו מטיבט לצורך לימודים גבוהים לאור המגבלות הקשות על לימודי דת בסין- טיבט. הנזירים הטיבטיים , עטויי הגלימות הכתומות התגלו כאנשים משכילים, חלקם דוברי אנגלית, מופתעים, צפינו בהם אוכלים בדממה את ארוחת הערב מקעריות המתכת (בשעה 4 וחצי...) וצפינו בפוג'ות (הטקסים הדתיים) במקדשי הפגודות המוזהבים.





בכפרי המגורים של המשפחות הטיבטיות התמעטו דוברי האנגלית. ראינו נשים טיבטיות אורגות שטיחי צמר בנול ענק, טיילנו בין בתי המשפחות בכפרים והופתענו לראות פרסומות לסרטים סיניים (ולא הודיים). נהננו לאכול מומו (כיסונים דמויי דמפלינג ובתוכם- בשר בקר (פרה כאילו...)!!!).
בבית המלון בו שהינו בקושלנגר נערכה במהלך יומיים חתונתם של זוג מאחד הכפרים באזור. החתונה לוותה בטקסים מעניינים במהלכם ישבו בני הזוג תחת חופה !האורחים שפכו על ידיהם השלובות כדים שלמים של חלב קוקוס , פזרו אורז בכמויות נדיבות על ראשיהם. הונחו מנחות מסוגים שונים ונערכה סעודה חגיגית. כפי שהורגלנו בהודו, הוזמנו מיד לקחת חלק באירועים השונים וכך בין ביקור אחד לשני בכפרים הטיבטיים נהנינו מהחגיגה .

חתונה זו היתה שונה מהחתונה הקודמת בה השתתפנו. היתה זו חתונה כפרית, אנשים פשוטים יותר, פחות פאר והדר והטקס ההינדי היה בעל אופי דתי יותר מהתהלוכה הג'ייניסטית המפוארת עליה ספרנו בפרקים הקודמים (ראה ג'ודפור- רג'אסטן). שי בחרה לצייר ביומנה את טקס החתונה והתוצאה היתה ראויה לציון.
לאחר מספר ימים עירוניים רצופים חשנו צורך לצאת מהמסלול העירוני הצפוף ולצאת אל הטבע.
בהמלצת מטיילים ( אתר למטייל) והתנ"ך (הלונלי פלנט) התמקמנו בחווה מבודדת באזור הררי וירוק הטובל כולו במטעי קפה. האחוזה נקראת HONEY VALLEY. בילינו 5 ימים רגועים ונעימים במזג אויר נעים וקריר (לשם שינוי), בחדר הטובל בנוף ירוק. השטחים מחוץ לחדר היו מכוסים בפולי קפה לייבוש. יצאנו למסלולי יום באזור, קראנו ספרים, הקראנו סיפורים, סרגנו, שיחקנו , פגשנו ישראלים לא מעטים ואף ערכנו קבלת שבת בערב שישי.

המשפחה המתחזקת אירחה בבית את בתם שילדה לפני שבועיים תינוקת מתוקה . בסוף השבוע התמלאו בתי הנופש בקבוצות של תיירים הודים (גברים בלבד) שהפרו במעט את השלווה ואנחנו המשכנו בדרכינו... תיירות הפנים (בקבוצות של גברים או בזוגות מעורבים) באזורי ההר הקרירים מקובלת מאד בימי הקיץ החמים בדרום.
יצאנו ממדינת קרנטקה בדרכינו למדינת קרלה.
השלטון המקומי בקרלה הוא בידי המפלגה הקומוניסטית מזה שנים. בדרכים ובערים ניתן לראות את הדגלים האדומים האופיינים. המפלגה עושה רבות לשימור התרבות הקרלית ואכן נראה כי זו מדינה עם "גאוות יחידה". מקדשי קרלה מפורסמים בפסטיבלים הרבים בעיקר בתקופה זו של השנה.
תחנתנו הראשונה בקרלה היתה עיירה קטנה בשם קנור. העיירה היתה צפויה להיות רק צומת מעבר, בה נמצאת תחנת הרכבת .קננור ידועה כבירת ריקוד הקטקלי. הריקוד המסורתי הינו מעין מחזה האורך שעות ארוכות. השחקנים המאופרים בכבדות (UNDERSTATEMENT) מתבטאים בעיקר בתנועות ידיים ובהבעות פנים. איפור הפנים והלבשת הדמויות אורך שעות ארוכות. הריקוד המסורתי נערך לרב כל הלילה במקדש.
הפסטיבל הראשון נערך ביום הגיענו בכפר מעט מרוחק על שפת הים. לא התאפקנו ולמרות העייפות הרבה שמנו פעמינו לכפר עם ערב. התרשמנו בעיקר מההכנות לקראת אירועי הלילה, קישוטים מעליי קוקוס ומהמתופפים אך העייפות הכריענו והחלטנו להמתין יום נוסף.
למחרת , לאחר מנוחת צהריים, השתתפנו באירוע לילי שנערך באחד ממקדשי העיר. ריקוד הקאטאקלי , הדמויות הצבעוניות, המתופפים באקסטזה - מדהים!
לא רבים הם המטיילים המגיעים לקננור. אולי לכן חביבות האנשים שוב הרקיעה שחקים: הוזמנו להתארח בבית, להצטרף לארוחת ערב ועוד...(נאלצנו לסרב עקב התוכניות העמוסות בימי הפסטיבלים).
בקנור התוודענו לראשונה לממתק המקומי: פאלודה. גלידה וניל, פרות טריים, פרות יבשים וגלידה תות. ללא ספק הרכב מנצח להפסקת התרעננות בימים החמים.
הגענו לקוצין, בירת קרלה בשעות הצהריים. העיר מורכבת מ3 חלקים שהם למעשה איים המקושרים ביניהם במעבורות ובגשרים. התמקמנו באזור המתוייר ( פורט קוצ'ין) במלון נחמד על שפת המים. קוצ'ין הינה חביבה להפליא. בילינו בה ימים נעימים אך דביקים ומגרדים בשיטוטים ברחובות, אכלנו במסעדה איטלקית קטנה ומצויינת (בעל המסעדה הינו איטלקי הנשוי להודית. המבטא גרם לנו ליהנות עוד יותר מהאוכל...), צפינו בדייגים המשתמשים בשיטת דיג קבוצתית יחודית: רשתות ענק המחוברות למבנה, מעין מנוף עשוי מסנאדות. בשעת הגאות מרימים את המנוף והרשת בכוחות משותפים וחולקים את השלל המועט (נראה כי יעילות השיטה מוטלת בספק, ושיטת הדיג הזו הולכת ונעלמת...).
בירת קרלה קבלה את פנינו בשלל פסטיבלים. באחד הלילות נסענו לעיר סמוכה (אלווה) בה נחגג "ליל כל הקדושים" ההינדי. ביום חג זה מתפללים ההינדים במשך כל הלילה (לילה לבן) לזכר קרובי המשפחה שעברו מן העולם הזה. יום החג נחגג באופנים שונים בכל רחבי הודו. טקסי התפילה נערכים בשעות הלילה וכוללים רחצה וברכה מבן כסטת הברהמינים (התשובה ההינדית לכהנים היהודים ).
ההודים חוגגים ביחד ובגדול. בפסטיבל המקומי בו השתתפנו באלווה השתתפו חצי מליון איש!!
(אני יכולה לספר שכאשר מחפשים פסטיבלים טועים לפעמים... לפסטיבל באלווה הגענו פעמיים. בפעם הראשונה הקדמנו ביום.... למרות ניסיונות תאום עם מספר גורמים. טעינו.. והטעינו.)
ביום אחר חגגנו במקדש המקומי בקוצ'ין, חגיגה שנתית מסורתית שכללה,המוני נשים וילדים מקושטים בסרי צבעוני, שרשראות וצמידי זהב לרב, פרחים עם ריח נעים בשערות, ריקודי קטקאלי, וגולת הכותרת- מצעד של 3 פילים מקושטים שעברו בין בתי השכונה, בסמטאות הצרות וברחוב הראשי וברכו את החוגגים. בתמורה זכו הפילים למנחות הגונות: אבטיחים שלמים, אשכולי בננות ועוד נבלסו בזריזות. הפילים נפוצים באזור ומאומנים להופעה בטקסים מסורתיים. הפילים מזכירים את האל האהוב גנש (אל עם גוף אדם וראש של פיל) ומכאן יוקרתם.
אני לקחתי שיעורי רקמה אצל במה , אשה הודית שלימדה אותי בביתה רקמות שונות.
אחד השיעורים התקיים מיד לאחר ארוחת הצהריים של במה ומשפחתה. התוצאות היו כמעט הרות אסון מבחינתי. מצאתי את עצמי בסיטואציה בה במה גוהרת מעלי ומשמיעה גרפסים עסיסיים בניחוח קארי חריף. אין בושה.... כעת אני עומלת על הכנת מפיות רקומות לבנות לקראת כתה א ,תיק חלה ועוד.
כמובן שביקרנו ברובע היהודי: ברחובות עם הבתים המעוטרים במגן דוד, בית הקברות וכמובן בית הכנסת. ביום שישי חזרנו שוב לבית הכנסת העתיק בן 500 שנה והשתתפנו בתפילה.
בקוצין חיים היום 13 יהודים. מדי שישי עומדת חבורה של חובשי כיפות בפתח בית הכנסת ועוסקת בהימורים:" האם הגבוה בקצה הרחוב הוא יהודי? האם יהיה מניין היום?" התמזל מזלינו ו-11 גברים יהודים כשרים (וגם נשים) התאספו בבית הכנסת. התפללנו, עשינו קידוש, שתינו יין מתוק ואפילו נישקנו את ספרי התורה העתיקים...
זה המקום לספר כי בהגיענו לתפילת יום השישי נתקלנו בבעיה לא צפויה: לא המחשוף שלי מנע מאתנו להיכנס לבית הכנסת אלא צבע החצאית של שלמה!!!!
הגברים המקומיים בדרום עטופים בבדים בצבעים ודוגמאות שונות ( הכי מקובל לבן או כתום). שלמה בחר בצבע הכתום שהינו הצבע האופייני בטקסים ההינדים. חבר אחר מהקהילה שהיה לבוש בחצאית לבנה התקבל בברכה. מכל מקום, שלמה הופנה לחנות הסמוכה המשאילה מכנסיים במקרה הצורך....
בשבת נפרדנו מקוצ'ין. ממשיכים בטיול במדינת קרלה המעניינת.

תמונות נוספות מצ"ב:
1.

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/BANGALORMYSORETIBETIANVILLAGE?authkey=_8-dEKcR5s8

2.

http://picasaweb.google.com/shlomo.shaul/KANNORKOCHI?authkey=wXBUc4QOPHw